Printer Friendly
היעדר נחמה
השבת הזאת היא שבת נחמו. כל אדם שחווה אסון בחייו האישיים יודע כמה קשה לחוש אפילו נחמה פורתא אחרי אירוע עצוב. לכן גם כשהשבת הזאת מגיעה בכל שנה, מידת הנחמה שהיא מביאה לנו היא מוגבלת ומצומצמת.
האמת היא שההיסטוריה הלאומית שלנו עמוסה אסונות מחרידים, ולכן נחמה אמיתית נראית לנו דבר בלתי נתפס. העובדה שהעם היהודי עסוק היום כל הזמן בבעיות קיומיות אמיתיות רק מוסיפה לתחושת חוסר השקט ולחיפוש שלנו אחר נחמה. הבטחות, אפילו הבטחות אלקיות, בדבר העתיד המזהיר הצפוי לנו מרגיעות אמנם, אך לא תמיד מנחמות. אחרי אלפי שנות גלות ואסונות, איבדנו הרבה מן הסבלנות שלנו בהמתנה לעתיד המזהיר והרוגע הזה. במובן זה, העובדה שאיננו מוצאים נחמה ממושכת וקבועה מכרסמת בקיומנו ומותירה אותנו במצב מתמיד של מתח ותסכול. דומני שהאווירה הזאת בעולם היהודי אחראית להרבה דברים שמתרחשים בחברה שלנו. איננו שבעי רצון מההווה והעתיד שלנו, מפני שטרם מצאנו נחמה אמיתית על אסונות העבר. הפצעים נשארו פתוחים ולא נרפאו, והצלקות של אסונות העבר עדיין קיימות בתודעה הלאומית ובהלך הרוח של העם.
חלק מהקושי להינחם טמון בעובדה שעוד לא הצלחנו להתאבל על אסונות העבר בצורה ראויה ושלמה. הרב שמחה וסרמן, מהמחנכים החשובים של העם היהודי במאה שעברה, ציין שהנביא זכריה מתאר בפרוטרוט את ימי הגאולה וההתחדשות שבוודאי עתידים לבוא, אך באמצע תיאור זה של הגאולה והימים הטובים של התקווה וההתחדשות, הנביא מספר שתתקיים לוויה גדולה ויהיה זמן למספד. איזו סיבה יש למספד ולבכי בתקופה של גאולה וחידוש הריבונות היהודית? הרי הרע ביותר הרי כבר מאחורינו, והפרק הזה בזכריה מדבר על בנייה מחדש של המקדש בירושלים. הרב וסרמן הסביר שבתהפוכות הגורל בגלות הארוכה של העם היהודי, מעולם לא היה לנו הזמן, או האפשרות, להתאבל כראוי על האסונות שפקדו אותנו ולהספיד את אלה שנפלו בהם. היינו צריכים להמשיך הלאה, להילחם למען קיומנו בעתיד, ולכן לא הייתה לנו אפשרות לעסוק בעבר. אך כשרגע הגאולה יגיע לבסוף, אז, כך אומר לנו הנביא, לפני שנוכל למצוא נחמה אמיתית, נצטרך להתאבל באמת על האסונות שפקדו אותנו בעבר. האבל על העבר הוא המפתח לנחמה אמיתית בהווה.
עוד לא מצאנו דרך ראויה ומספקת מבחינה פסיכולוגית להתאבל על השואה שהתרחשה לפני שבעים שנה. האסונות של מלחמת העולם הראשונה, של רוסיה הצארית לפני מאה וחמישים שנה, ושל האימפריה העותומאנית בארץ-ישראל כמעט ונשכחו בדור שלנו. אפילו על קורבנם של עשרות אלפי ישראלים במאבק לשמירת הריבונות ועצמאות מדינת ישראל במולדתנו העתיקה טרם מצאנו דרך משמעותית מבחינה רוחנית ובריאה מבחינה פסיכולוגית, להתאבל. אנחנו עסוקים מדי בהתמודדות עם בעיות ואתגרים, עם סכנות ושונאים שמכתרים אותנו, ומשום כך איננו מסוגלים להתרכז בענייני אבל ונחמה. בגלל הכורח להמשיך בחיים, האישיים והלאומיים, פצעי העבר לא זוכים לטיפול ולא נרפאים באמת.
אין פלא, אם כך, שאנחנו שרויים במצב מתמיד של מתח ומצוקה. חזון הנחמה של הנביא, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהפטרה של השבת הקרובה, תלוי בדרך שבה אנחנו רואים את ההיסטוריה שלנו ובהתמודדות שלנו עם המציאות, גם אם הייתה טרגית מאוד. אי אפשר לצפות מאנשים שאינם מודעים לעבר להתאבל כראוי על האסונות שהתרחש וללמוד מהם. לכן הם לא זוכים לחוש תחושה ממשית וממושכת של נחמה, ולדאבון הלב, מגזר זה של אנשים נבערים שלא למדו היסטוריה מונה היום מיליוני יהודים בארץ ובעולם. יחד עם זאת, תיקון המצב יכול להוביל, בסופו של דבר, לשבת נחמו אמיתית, שבת שנמצא בה נחמה ממשית וממושכת.
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין
