Printer Friendly
זה לא ייעלם
למרות כל קווי המדיניות, ההסכמים, התקוות ומשאלות הלב, צריך להיות ברור שהסכסוך הערבי-ישראלי לא קרוב אפילו לפיתרון או להסדר. זה לא באמת עניין של גבולות, חילופי שטחים או אפילו קבלה באי-רצון של "פיתרון שתי מדינות לשני עמים". זה משהו עמוק הרבה יותר, משהו דתי בטבעו שהתקשח במאות שנים של התנהגות ומנהג. העניין הוא שבשביל המוסלמים היהודי הוא בעצם "דהימי", כופר, שאין לו זכות לשלוט בשטח שהיה פעם תחת ריבונות מוסלמית, ובוודאי לא לשלוט על מוסלמים.
חוסר היכולת של ישראל במשך עשרות שנים להכיר בעובדה הזאת רק האריך והעמיק את הסכסוך והפך את הבעיה לסבוכה אף יותר. אנחנו בעצם חווים עכשיו אפוס תנ"כי, לא סכסוך מודרני נחמד שיגיב לפיתרונות דיפלומטיים יצירתיים או לפוליטיקה ריאליסטית. בעולם חילוני אין מקום לאפוסים תנ"כיים. העולם, וגם חלק ניכר מהעולם היהודי, מאמין שהתנ"ך הוא ספר סיפורים שרובו לא רלוונטי היום. לכן אנחנו מוצאים את עצמנו נותנים את התרופה הלא נכונה לנגיף שהוא בעצם שנאה ואלימות שמתרחשת לנגד עינינו התמהות.
במאמר מערכת שהופיע בעיתון הארץ נכתב "כולנו בני אדם", וזה לב העניין. כל זמן שהיהודים לא זוכים להכרה כבני אדם, פשוט אין סיכוי שהסכסוך הזה יסתיים בזמן הקרוב.
הדת כשלעצמה היא יצור לא ברור. היא יכולה להיות, ואף היתה, כוח אדיר לטובה בתולדות האנושות. אך בידיהם של קנאים ופאנאטים היא יכולה להפוך לכוח הרסני מאין כמוהו. הקיצוניים בעולם המוסלמי יצרו אווירה של שנאה ואלימות, לא רק נגד ישראל והיהודים אלא גם נגד הנוצרים, בייחוד הקופטים במצרים, וגם נגד ההינדים בפקיסטן (הסכסוך בהודו שלא נרגע כבר עשרות שנים). וכאילו כדי להעכיר את האווירה עוד יותר, יש אלימות בעיראק ובאפגניסטן, שהיא במהותה המשך של אלפי שנים של מלחמות בין הפלגים השיעים והסונים באסלאם, ובמקביל סוריה שרויה במרד נגד השלטון העלאווי, שגם הוא סוג של כפירה בעיני המוסלמים הסונים, ובלוב המצב הידרדר בעצם למלחמת שבטים. כל זה מתרחש בנוסף למאמצים ולנחישות של איראן להגדיר את העולם הערבי במונחים שיעיים בלבד ולניסיונות של אל-קעידה להבטיח הגמוניה סונית על האנושות.
זאת לא תמונה יפה של העולם המוסלמי ושל הדת המוסלמית, בוודאי לא כפי שהיא באה לידי ביטוי היום בהתנהגות של המוסלמים בחברה הכללית. זאת דת שירדה מהפסים, שמסכנת את עצמה לא פחות מאשר את זולתה. עם זאת, העולם מהסס לקרוא לכוחות האלה לתת דין וחשבון על מעשיהם ועל אמונתם הפאנאטית. התעלמות מהמצב היום מבטיחה רק עוד כאב, סבל ושפיכות דמים בעתיד.
בגלל כל הדברים האלה אני חושב שאפשר לומר בביטחון שהבעיות האלה לא ייעלמו בזמן הקרוב. חלפו מאות שנים לפני שמלחמות הדת באירופה, בעולם הנוצרי, הסתיימו. הערבים לא ייעלמו מן העולם, וגם אין הרבה סיכוי שיחוו פתאום הארה וישנו את דעתם בעניין ישראל, היהודים, הקופטים, ההינדים, אמריקה וכן הלאה. זה הולך להיות סיפור ארוך מאוד לכל הנוגעים בדבר. כל תוכניות והסכמי השלום שניסו לטפח עד כה התגלו כחסרי ערך ואפילו פגעו בסיכוי לשלום אמיתי. ברור שהשינוי הפנימי הנדרש כדי ליצור אווירה של פשרה והסדר איננו מתרחש בעולם המוסלמי בכלל ובמזרח התיכון בפרט.
האמת המרה הזאת ודאי מעציבה אותנו, אך התלמוד הרי אומר לנו "אין שמחה כהתרת הספקות", ויש סיפוק ביכולת לראות את הבעיה כפי שהיא באמת, בלי משאלות לב והערכות כוזבות. הסכמי אוסלו, הסכמי ויי, הסכם חברון, הבריחה מלבנון, אי הסכמות עזה... כל אלה התגלו היום כהחלטות גרועות וכדוגמאות לשיקול דעת לוקה בחסר מצד מנהיגי העולם וישראל. קיווינו שהמחוות האלה יעלימו את השנאה ואת האלימות. לדאבון הלב, זה לא קרה. יידרש זמן רב ושינוי חד בגישה ובנסיבות כדי שהשנאה והאלימות יתחילו אפילו להתמעט.
אפוסים תנ"כיים נמשכים מאות שנים, לא רק חודשים או שנים ספורות.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
