Printer Friendly
סטטוס-קוו
ככלל, מדינת ישראל והעם היהודי חיים עם רעיון הסטטוס-קוו, שמושל בחיינו כבר עשרות שנים. יש כאן סטטוס-קוו בעניין התפקיד הרישמי שממלאת הדת היהודית במדינת בישראל. שורר כאן לנו סטטוס-קוו בעניין שיטת הבחירות והממשל, מאחר שעוד לא נוסחה ואומצה חוקה במדינה שלנו. אנחנו חיים ביחסי סטטוס-קוו עם העולם הערבי – עולם שמבקש להשמיד אותנו, אך איננו מסוגל לעשות זאת.
נדמה שבכל הסוגיות החשובות בחיינו הלאומיים שולטים מצב של סטטוס-קוו והסכמים שבשתיקה שמאפשרים לסטטוס-קוו הזה להימשך בלי הגבלה. אבל, בסך הכל, נדמה לי שאותו הסדר של ססטוס קוו משרת אותנו היטב ב-63 שנות קיומנו הלאומי כמדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל.
ארצנו הקטנה גדלה ושגשגה, הגנה על עצמה היטב בעתות מלחמה והתפתחה בהתמדה וביצירתיות. סקרים רבים מראים שהרוב המכריע של האזרחים בארץ מרוצים מחייהם, וזה בא לידי ביטוי גם בתוחלת החיים ההולכת וגדלה.
אזרחי ישראל הערבים אינם להוטים להיות אזרחים בשום מדינה פלסטינית שמוצעת, ותושבי מזרח ירושלים לא מראים שום נטייה לוותר מרצון על תעודת הזהות הכחולה שלהם כתושבי העיר המאוחדת תחת השלטון היהודי, ובמובנים רבים "הכיבוש" של מה שיש מכנים "הגדה המערבית" על ידי ישראל הוא יותר קיקיוני ממציאותי.
גדר הביטחון שהאו"ם גינה הוכיחה את ערכה במניעת פעולות טרור בתוך ישראל, והיא משמשת רק כנקודת מפגש לשמאל הקיצוני שאין לו עיסוק טוב יותר לימי שישי אחר הצהריים חוץ מהשלכת אבנים על הגדר ועל חיילי משמר הגבול שמוצבים שם. בקיצור, נדמה שהסטטוס-קוו פועל לא רע בכלל.
הסטטוס-קוו בעניין הדת היהודית ומקומה בחברה הישראלית זוכה, מטבע הדברים, לגינוי משני צידי המתרס. אף-על-פי כן, ברור שהדת היהודית באופן כללי והאורתודוכסים במיוחד התפתחו יפה תחת הסטטוס-קוו. עוד ועוד יהודים דתיים מוצאים את מקומם בתפקידי מנהיגות ושלטון בארץ הזאת. וכולנו, כל מי שחי בישראל חש, בין אם במודע או בתת-מודע, שהוא חי במדינה יהודית שמקיימת חיים יהודיים ומאפשרת לכולנו להרגיש נוחות ביהדותנו, רמת נוחות כזאת שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם.
מטבע הדברים, יש גם חסרונות לסטטוס-קוו הזה. יש הרבה מקום לשיפור ביחסי חילוניים-דתיים, בבירוקרטיה הרבנית וביחס של הדתיים כלפי יהודים שעוד לא מתנהגים בהתאם לערכי המסורת ומנהגיה.
אך גם בתחום הזה שיטת הסטטוס-קוו הצליחה בדרך כלל, ונראה שרק המסיתים משני קצות החברה, אלה שכל הזמן מנסים לערער את השיטה כדי לקדם את המטרות האישיות והכיתתיות שלהם, רוצים שתחלוף מן העולם.
חכמי התלמוד הזהירו אותנו שלא להרוס את הישן בלי למצוא לו תחילה תחליף טוב יותר. זאת צריכה להיות הגישה גם כשמדובר בסטטוס-קוו הדתי כאן, בישראל.
מזהירים אותנו שוב ושוב שהסטטוס-קוו המדיני לא יכול להתקיים לנצח, שמבחינה דיפלומטית מחכה לנו צונאמי אם לא נעשה משהו. איש עוד לא הגדיר בברור מה הוא אותו "משהו" שעלינו לעשות. למעשה, בעשרים השנים האחרונות מדינת ישראל מנהלת משא ומתן עם עצמה, תהליך שלא הצליח לקרב את המלחמה הבסיסית בין היהודים למוסלמים והישראלים עם הערבים לפיתרון אמיתי.
בגלל קוצר הרוח שלנו והלהיטות לעשות משהו, נדמה שאנחנו מוכנים לעשות הכל. אך אט-אט אנחנו מבינים שמצב הסטטוס-קוו ב-63 השנים שנות קיומה של המדינה אולי אמור להימשך עוד עשרות שנים רבות, עד ששינויים יסודיים ואמיתיים יתרחשו בעולם הערבי. הולך ומתברר לנו שהמאבק הממושך הזה לא ייפתר בתרופת פלא או בלחיצות יד כוזבות.
את אלה שטוענים שהשמים נופלים עלינו ושהסטטוס-קוו הקיים לא יכול להימשך צריך לשאול מדוע הם משוכנעים בזה כל-כך. כל התחזיות שנשמעו ב-63 השנים האחרונות בעניין ישראל והערבים התבדו. ובעשרים השנים האחרונות, מאוסלו ועד עזה, כל ההבטחות להישגים ולהצלחה התגלו כהבטחות ריקות. לכן ייתכן מאוד שהסטטוס-קוו הנורא יצטרך להספיק לנו גם בעתיד הקרוב. רוב החיים הם סטטוס-קוו. הבה נפיק את המיטב ממה שניתן לנו עכשיו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
