Printer Friendly
ל"ג בעומר
היום ה-33 של ספירת העומר, שמתחילה בפסח ומסתיימת בשבועות, הפך במסורת היהודית לחג זוטא בלוח השנה שלנו. מקורו של היום המיוחד הזה בתלמוד, בקטע שמתייחס ליום הזה כיום שבו תלמידיו של רבי עקיבא הפסיקו למות. רוב המפרשים אומרים שהייתה מגיפה קטלנית שפקדה אלפים מתלמידיו של רבי עקיבא ושאחרי ל"ג העומר פסקה המגיפה סוף סוף. יש דעה שאומרת שייתכן שזה מתייחס להשתתפות של רבי עקיבא ותלמידיו במרד בר כוכבא בשלטון הרומי העריץ ושאת אלפי התלמידים האלה הרגו הרומאים במהלך המרד הכושל ואחריו.
לא משנה מה את מקורו של היום הזה והחגיגה השקטה שנערכת בו, היום הזה הפך איכשהו ליותר ממה שהיה במקורו באמצעות מנהגים יהודיים שנוספו לו ברבות הדורות. היום יש עלייה לרגל של מאות אלפים להר מרון, לקברו של רבי שמעון בר יוחאי, הדלקת מדורות, מצעדים לילדים ולמבוגרים, חתונות, מוזיקה, בידור והקלה במנהגי האבלות שמאפיינים את הימים הראשונים של ספירת העומר. בכל זאת, אחרי כל הקישוטים והמנהגים המאוחרים שנוספו ליום הזה, ל"ג בעומר עודנו במהותו יום שבו יהודים הפסיקו למות. מוות של מיליוני יהודים לאורך ההיסטוריה שלנו הוא התרחשות כל כך שגרתית ונפוצה, לצערנו, עד שאנחנו חייבים איכשהו לציין את היום שבו המוות הזה נפסק. למיטב ידיעתי, אין יום דומה לזה בשום דת אחרת.
התלמוד מציע לנו תובנה בעניין זה ואומר שאפילו תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. כולנו נרתעים מלהעניק לגיטימיות או התחשבות לדעת הזולת או להשקפתו. משום מה, אנחנו חשים מאוימים ומושפלים מדעות ומאנשים שלא מתאימים לסטנדרטים של ההתנהגות שלנו או של הדעות המוצקות שלנו. גישה כזאת מביאה, בסופו של דבר, אסון, כפי שהתלמוד מציין בעניין תלמידיו של רבי עקיבא. כמו שזה נכון לגבי היהודים בינם לבין עצמם, כפי שהעניין בא לידי ביטוי בסיפור תלמידיו של רבי עקיבא, זה נכון גם לגבי מערכת היחסים של העולם הכללי עם היהדות והיהודים כיום ובכל הדורות. העולם מתקשה לנהוג ולו בשמץ של כבוד באלה שנתפסים כמשתייכים לעם ולדת הכי לא קונפורמיסטיים בעולם. בסופו של דבר, חוסר הכבוד הזה מצטבר והופך למאמץ מודע לטפל באנשים האלה בצורה אלימה.
בהגדה של פסח אנחנו אומרים שזה מצב מתמשך ביחסים של היהודים עם שאר העולם. בכל דור ודור יש כאלה שמבקשים לכלותנו, אבל הקב"ה מציל אותנו, ואנחנו ממשיכים להתקיים, מוכים אך לא כפופים. עם שחי תחת איום מתמיד של השמדה מציין בלוח השנה את היום המיוחד שבו יהודים הפסיקו למות. הדרך מהיעדר כבוד לזולת לדמוניזציה שלו ולרצון להשמיד ולעקור אותו משורש אינה רחוקה כל כך. כמו שמדורות ל"ג בעומר מכלות את העץ שנאסף למדורה, כך גם היעדר כבוד אנושי בסיסי לזולת מכלה את חייהם של חפים מפשע רבים.
ל"ג בעומר בא לכוון מחדש את המצפן המוסרי והחברתי שלנו כדי לאפשר לנו לכבד את אלה ששונים מאתנו. מובן שאין שום צורך שנסכים עם אנשים שאנחנו סבורים שהאידיאלים שלהם וקווי המדיניות שלהם בטעות יסודם. אנחנו גם לא מצווים להפנות את הלחי השנייה, כמובן. אך מחלוקות מיותרות, זלזול מרושע בזולת וחוסר יכולת לכבד את השונה הם בלי ספק מתכון לאסון בעתיד.
אני סבור שזה המסר המרכזי של ל"ג בעומר, של היום שמציין את הזמן שבו הפסיקו יהודים למות לפני 1,900 שנה כמעט. אנחנו צריכים להפנים את המסר הזה, שמראה לנו לאן חוסר כבוד עלול להוביל.
גם השנה נחגוג את ל"ג בעומר, כמו בשנים רבות בעבר, מול איומים וסכנות שמרחפות מעלינו. אך אנחנו מאמינים ששוב יבוא יום שבו יהודים יפסיקו למות ושהיום הזה יגיע מהר יותר אם ישררו בחברה היהודית יותר הרמוניה וכבוד הדדי.
