Printer Friendly
הודאה בטעות
אז דוח גולדסטון שמוקיע את ישראל על "פשעי מלחמה" במבצע נגד החמאס בעזה טעה. ריצ'רד גולדסטון, שעל שמו קרוי המסמך הידוע לשמצה, יצא בהצהרה פומבית והכריז שהוועדה לזכויות אדם של האו"ם שגתה בממצאיה נגד ישראל. הוא גם הכיר בדעה הקדומה שבה לוקה הגוף הזה ובאיבתו לישראל. אמנם יפה עשה ריצ'רד גולדסטון כשיצא והודה בטעותו, אך ברור שאי אפשר לתקן במלואו את הנזק שעשה לישראל בדוח הזה מלכתחילה. למרות זאת, יש להעריך את ריצ'רד גולדסטון על יכולתו להכיר בטעותו קבל עם. זאת תכונה שחסרונה ניכר היטב באנשי ציבור שתמיד מקפידים לומר שמעולם לא שגו בשום החלטה, הצהרה, שיקול דעת או מדיניות.
הנזק שנגרם לישראל בדעת ההקהל בדוח המקורי של גולדסטון בלתי ניתן לתקנה כמעט. אפילו כשחזר בו, לא הציע השופט גולדסטון שום התנצלות על הדוח השגוי ועל המסקנות המרושעות שלו בעניין "פשעי המלחמה" של ישראל והוא אף מוסיף לרמוז שאי שיתוף הפעולה של ישראל עם הוועדה אחראי במידה רבה לדוח השגוי של הוועדה. גולדסטון עצמו מודה שהיתה זאת תמימות מחרידה לחשוב שהחמאס ינהל חקירות כלשהן או יתחרט על חלק ממעשיו, או על ירי ללא אבחנה של טילים לעבר מטרות אזרחיות בישראל. על אף שהוא רומז לזה, תהיה זאת תמימות גדולה מצד ישראל להאמין שתזכה לשימוע הוגן ונטול דעות קדומות בוועדה של האו"ם שמוטה כל כך נגד ישראל.
כל התהליך המזוהם היה רק עוד תרגיל בדה-לגיטימציה של ישראל על ידי העולם המוסלמי והאירופי, תהליך שהחל בוועידת דרבן הידועה לשמצה ונמשך מאז ברחבי העולם כולו.
לאחר שכל זה נאמר, יש מידה של אצילות נפש בהודאה של גולדסטון. שמעון פרס מעולם לא הודה שהסכמי אוסלו היו טעות. ציפי לבני או אהוד אולמרט מעולם לא הודו שתמיכתם בהרס גוש קטיף הייתה משגה חמור. אהוד ברק מעולם לא התייחס לנטישה המבישה של לבנון שהובילה למלחמות ולעליית החיזבאללה. בארצנו, כל המנהיגים - הדתיים, הפוליטיים, החברתיים והחינוכיים - אינם טועים לעולם. אין אחריות אישית על תקלות בשיקול דעת או שגיאות במדיניות. רק התנהגות פלילית של המנהיגים מביאה בסופו של דבר למפלתם, אך אפילו אז אין כמעט הודאה באשמה או התנצלות בפני הציבור שסבל. כולם חפים מפשע גם כשהוכחה אשמתם.
הצורך להודות באשמה ולהכיר בחטאים שבמעשה ובאי-מעשה הם עיקר גדול ביהדות. התורה מלמדת אותנו שאין אדם, גדול ככל שיהיה, שאינו חוטא. המסורת היהודית גורסת שההבדל העיקרי בין שאול לדוד היה טמון בחוסר יכולתו של שאול להכיר בטעותו במלחמה נגד עמלק, כשדוד, לעומתו, הודה בפומבי בשגיאותיו. היהדות מכירה בכך שאנשים בתפקידי מנהיגות טועים. זה טבע האדם. אך היא תמיד דורשת אחריות וחרטה מאותם מנהיגים. לפיכך דווקא ההצהרה השנייה הזאת של ריצ'רד גולדסטון, הודאתו בטעותו, צריכה לשמש כתוכחה לחברה שלנו ולמנהיגיה.
שלמה המלך אומר במשלי "מודה ועוזב ירוחם". בלי הודאה אישית בחטא או בטעות, לא יכולה להיות סליחה או מחילה. הכהן הגדול של עם ישראל היה צריך להתוודות על חטאיו האישיים ביום הכיפורים לפני שיכול היה לבקש משמים מחילה למען עם ישראל. בכל הספרות הרבנית אנחנו רואים נכונות של אנשים דגולים להכיר בכך שהם התעלמו ממשהו, ששגו בשיקול דעתם או טעו בחשיבתם בפסיקה קודמת. אנחנו רואים מקרים רבים בשו"ת הרבניים שבהם תשובה מאוחרת יותר באותו נושא מכילה הודאה בכך שהתשובה הראשונה הייתה שגויה ושלא צריך להישמע לה עוד. כל סופר יאמר לכם שאלמלא התעקשות העורך של יצירתו, שום מילה יקרה מהיצירה המקורית שלו לא היתה משתנה או מתוקנת. קשה למחוק. קשה אף יותר להודות בפני עצמך, וקל וחומר בפומבי, שטעית.
השופט גולדסטון אולי הציל את שמו מגינוי נצחי בהיסטוריה היהודית בהצהרה שבה חזר בו מדבריו הקודמים על מעשי ישראל נגד החמאס בעזה. אין זה מתפקידי להכריע מה בדיוק הוא צריך לעשות עכשיו כדי לבטל את השפעות הדוח המקורי שלו, אך אני סבור שראוי לשבח אותו על ההצהרה החדשה שהצהיר בפומבי ועל כך שהכיר בכך שהוא זה שטעה. הלוואי שעוד אנשים ילכו בעקבותיו בעניין זה.
