Printer Friendly
בין הזמנים
לאחר שפורים חלף בשלום וחודש ניסן מתקרב במהירות ואתו חג הפסח הנפלא, עולם הישיבות נכנס לתקופה שנקראת בין הזמנים - בין הסמסטרים של לימוד התורה. בעולם הישיבות יש שלושה סמסטרים שנמשכים מסוכות עד ניסן, מאייר עד תשעה באב, ואז מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. הימים שבין הסמסטרים האלה נקראים בין הזמנים.
אני מוצא הרבה סמליות בכותרת הפרוזאית משהו הזאת "בין הזמנים". תמיד חשתי שכולנו בחיים מוצאים את עצמנו כל הזמן "בין הזמנים". אנחנו תמיד בין השלבים המשתנים בחיינו: מעבר ממקום למקום, החלפת עיסוקים או משרות, נסיעות, הסתגלות למצבים משפחתיים חדשים ותקווה להבין קצת את אירועי העולם המתמיהים שתמיד באים לנו בהפתעה, כך נדמה. לפיכך אני מרגיש ש"בין הזמנים" הוא, במובנו הרחב ביותר, לא הפוגה אלא מצב קבוע שנוכח בחיינו. אנחנו תמיד נמצאים בין דברים - אירועי מעגל החיים, תוכניות, נסיעות ופרויקטים.
לכן, פעמים רבות אנחנו מקריבים את ההווה הוודאי למען עתיד לא ברור. כשאנחנו מסתכלים קדימה אל "הזמן", אל סמסטר הלימודים הקרב, כביכול, אנחנו מתעלמים לא פעם מ"בין הזמנים", ומחמיצים הזדמנויות שיש לנו עכשיו, שרק ממתינות שננצל אותן לטובה.
בעולם הישיבות כמעט תמיד יש הרצאה שנותן ראש הישיבה לתלמידים בסוף "הזמן" ובה הוא מפציר בהם שלא לבזבז את "בין הזמנים" ולא להניח לה להיות תקופה של זניחת לימודי התורה וכללי ההתנהגות הנאותה. פעמים רבות תקופת "בין הזמנים" יכולה למחוק את ההישגים שהושגו בעמל רב ב"זמן" עצמו. המטרה היא להסביר לתלמידים שימי "בין הזמנים" הם בעצם "זמן" כשלעצמו ושצריך להתייחס אליהם בהתאם. זה נכון גם לגבי חיי היומיום. רבי עקיבא אמר שאסור לאדם לדחות לימוד תורה ומעשים טובים למועד שבו הוא חושב שיוכל להתפנות אליה, מפני שאולי הזמן הזה או ההזדמנות הזאת לא יגיעו לעולם - "אל תאמר לכשאיפנה אשנה, שמא לא תיפנה".
תחושת הבטלה של "בין הזמנים" היא עניין מסוכן שרק מפריע להישגי האדם. חכמי ישראל בכל הדורות הדגישו שהזמן הוא המצרך היחיד בחיים שאין לו תחליף. בכך הם התכוונו לומר שתקופת "בין הזמנים" היא תמיד "זמן" כשלעצמה. התלמוד אומר לנו שרבי עקיבא עצמו מעולם לא הכריז שהגיע הזמן לעזוב את בית המדרש אלא בערב יום הכיפורים ובערב פסח. בשביל רבי עקיבא "בין הזמנים" היה תמיד "זמן" כשלעצמו וזה אחד הדברים שבגללם הוא היה דוגמה ומופת לעם היהודי בכל זמן ובכל מקום.
מטבע הדברים, המטלות החיוניות של חיי היומיום מלוות אותנו. בעולם הישיבות הן קנייה של כובעים, חליפות ושאר אביזרים חדשים, עזרה להכנות לקראת הפסח בבית ובמקומות אחרים, מאמצי השידוך הרציניים שמתרחשים אז. בעולם שלנו שבו "בין הזמנים" נמשך כל השנה, אנחנו עסוקים בעבודה, במשפחה ובכל שאר המטלות של החיים. למרות זאת, אנחנו יכולים להבין שאפילו בזמן שאנחנו מבצעים את המטלות הללו, אנחנו יכולים לעשות זאת מתוך כוונה נעלה יותר ומתוך הבנה עמוקה יותר של ערכו של הזמן ושל תכליתו.
הביטוי המוכר "להרוג זמן" מצביע על כך שאנחנו מבינים בתת-מודע שלנו שהמעשה הזה דומה לפשע המתועב של הריגת אדם. הברכה הגדולה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" נקראת בתלמוד "ברכת הזמן". כך מודדים את החיים וכך ראוי להעריך אותם. לכן אנחנו מציינים ימי הולדת וימי שנה, מוקירים ימים מיוחדים וחוגגים את החגים. על אברהם אבינו התורה אומרת שהוא מת "שבע ימים". זאת אומרת שכל ימיו התמלאו בפעילות חיובית, במעשים טובים ובעזרה לזולת. הוא הגיע לסוף חייו שבע ימים. הוא מעולם לא הבדיל בין "בין הזמנים" ל"זמן" עצמו. לכן הוא מוסיף לשמש דוגמה לכל צאצאיו, עם ישראל.
