Printer Friendly

חנוכה בוער

האסון הנורא שאפף את ישראל בימי החנוכה האלו העלה שוב את השאלה עתיקת היומין: מדוע אנשים חפים מפשע סובלים? מקדמת דנא מקננת השאלה הזאת בלבו ובנשמתו של כל מאמין. היא מבטאת את תחושת חוסר הישע ואת תחושת האקראיות בעולם, תחושות שמנוגדות למושגי הצדק, ההוגנות והסדר שאנחנו רוצים בעולמנו.

בתוך כל הוועדות, החקירות והטחת ההאשמות שבוודאי יבואו בעקבות השריפה ההרסנית, השאלה האמיתית היא איזה מסר נשלח לנו באירוע הזה. חוסר היכולת שלנו להשיב לשאלה הזאת בוודאי מחליש את הנחישות שלנו ומחזק את הפקפוק העצמי שמכרסם בנו. חנוכה, מועד של שמחה ואור, של חופשות וסופגניות, הפך לפתע בזיכרון שלנו לזמן של אש ומוות, של חורבן ואימה. שוב אנחנו עומדים חסרי הגנה ונבוכים לנוכח אסון ואובדן. אנחנו משתמשים בקלישאות מפני שאין לנו היכולת לבטא במילים נכונות את הסערה שמתחוללת עכשיו במוחנו ובנפשנו.

הלועגים וקטני האמונה בוודאי ייחסו את המאורע לאקראיות של הטבע שקיבלה סיוע מרשעות, הזנחה וקטנוניות של בני אדם. אך למאמין אין תשובה כה קלה או מוצא כה נוח מן הבעיה.

ברגעי הכאב והייאוש אחיו של יוסף אמרו "מה זאת עשה אלקים לנו?" השאלה הזאת הדהדה בכל ההיסטוריה היהודית, ושריפת חנוכה מצטרפת עכשיו לתקריות רבות אחרות בסיפור החורבן, הרדיפות והעוולות, לכאורה, שמהם סבל העם היהודי.

לא אנסה להתמודד עם בעיה כל כך עצומה. ספר איוב עומד כתזכורת בוטה לחוסר התוחלת שבניסיון לקרוא את מחשבות האלקים, כביכול. הסופי לא יכול להתמודד עם האינסופי, וניסיון לעשות זאת רק מתיש ומתסכל לאין שיעור. למרות זאת, יש תובנה ברורה שכולנו יכולים ללמוד מהתרחשות כמו השריפה בחנוכה: חוסר הוודאות המאפיין את החיים והאירועים. דווקא חוסר הוודאות הזה מעניק לחיים את ערכם ודוחף אותנו להפוך אותם לפוריים ובעלי משמעות. לפיכך אנחנו מצווים לנצל אותם עד תום בהתאם לזמן ולנסיבות שהחיים מספקים לנו.

לזאת התכוון רבי עקיבא כשאמר שאסור לדחות למחר לימוד תורה או כל מעשה טוב ומועיל אחר, מפני שאדם לא יכול לדעת מה יביא לו יום המחר. מסיבה זו היהדות מתעבת התמהמהות והשתהות. חוסר הוודאות בחיים גדול מכדי שנרשה דחיות, בזבוז זמן והחמצת הזדמנויות. אם יש משהו שאפשר ללמוד מאירועים ואסונות בלתי מוסברים,  הלקח הוא שחוסר הוודאות של החיים מאלץ אותנו לחיות אותם במיידיות ומתוך תבונה. תכננו לחגוג את חג האורות, אך במקום זאת נאלצנו לציין חנוכה של שריפה בוערת ומשתוללת, אש רצחנית. אין ספק שיש מה ללמוד מהעובדה הפשוטה הזאת שהיינו עדים לה עכשיו.

בראש השנה וביום הכיפורים, לפי המסורת קהילות אשכנז, אחד הפיוטים המרכזיים בתפילת מוסף עוסק בספר הדין הנכתב בשמים לקראת השנה הבאה. מוזכרות בפיוט צורות שונות של מיתה ואסון, ואחת מהן היא "מי באש". חשבתי על הקטע הזה כששמעתי את הבשורות העצובות על שריפת היער הגדולה בצפון ישראל ועל האנשים שקיפחו את חייהם, אנשים צעירים וחפים מפשע. הפיוט לא מציע שום סיבה לרשימה הארוכה של האסונות האפשריים שיכולים לקרות וקורים לבני אדם דרך קבע. כך נכתב בספר בשמים, והסיבות למה שנכתב בו לא מתגלות לנו בעולם הזה.

הרבי מקוצק אמר בתמציתיות "למאמין אין שאלות, ולספקן אין תשובות." זאת אולי ההערה הנבונה היחידה שאפשר לומר בעניין השריפה הגדולה של חנוכה שאיתה התמודדנו לאחרונה.

מי יתן והמשפחות השכולות ימצאו נחמה, והפצועים ימצאו רפואה מהירה ושלמה, והלוואי ורק אירועים טובים יפתיעו אותנו בעתיד, למרות כל חוסר הוודאות שבו.