Printer Friendly
היסטוריה אמיתית ועיוות ההיסטוריה
ההיסטוריה היהודית היא נושא מוזנח מאוד בחברה שלנו. הוא נותר בעיקר נושא לשינון לקראת מבחני הבגרות ולשכבה דקה של אנשי האקדמיה נדירים, לפעמים כלל לא רלוונטיים מבחינה חברתית. גם במערכת החינוך הדתית, בישיבות ובסמינרים לבנות, הנושא לא מקבל את ההתייחסות הראויה. יתרה מזאת, לא פעם אנשים מייפים את ההיסטוריה ומטים אותה, אם לא הופכים אותה לכזב גמור, כדי שתתאים למגמות הנוכחיות ולתקינות פוליטית. בדרך זו היסטוריה כוזבת נעשית מסוכנת יותר מהיעדר היסטוריה.
התנועה הציונית החילונית הציגה היסטוריה שלילית מאד בכל הנוגע לסיפור העם היהודי בגלות. היא זלזלה בכל ההישגים הגדולים של היהודים במשך אלפי שנים של תפוצה, במטרה ליצור יהודי חדש שלמעשה ינתק כל קשר עם עברו הגלותי. המעשה הזה הוליד תגובת נגד ביהדות המסורתית, שמנסה עכשיו להאדיר את הישגי הגלות, להעניק לבני אדם דגולים כוחות-על וליצור היסטוריה של סיפורים, אגדות ואנקדוטות שנועדו לעורר השראה, שרק במקרים נדירים מתבססת על עובדות. כך הפך היהודי החילוני לאדם שאיננו יודע כלל על העושר, הדתי והתורני בעיקרו, הטמון בעברנו, ואילו היהודי הדתי לא למד להכיר את הצרות, התהפוכות והסכסוכים שאפיינו תמיד את החיים וההיסטוריה של היהודים.
תחת זאת, הציגה החברה הדתית את העבר היהודי מנקודת מבט ורודה ומעוותת שהתרכזה בחיי הצדיקים ובכך החלישה היכולת שלנו להתמודד עם הבעיות הדחופות והאמיתיות שניצבות היום בפני העם היהודי בכלל ובפני החברה היהודית הדתית בפרט.
חלק מהתלישות של יהודים מודרניים רבים שאינם מצליחים להתחבר באופן חיובי למדינת ישראל, לנישואים יהודיים, או לכל מטרה יהודית אחרת, נובע מהבורות המוחלטת שלהם בכל הנוגע להיסטוריה היהודית. אנשים שאין להם שום זיכרון מהעבר סובלים משיכחון זהות. הם מתוסכלים מעצמם, מפני שנדמה להם שהם באו לעולם יש מאין. היעדר הזיכרון הזה מוביל לא פעם לצורות שונות של שנאה עצמית ויוצר יהודים עם נטייה לחשיבה ולהתנהגות אנטי-יהודיות.
הזמר שלמה קרליבך אמר פעם שכאשר הוא הופיע בקמפוסים של אוניברסיטאות ושאל סטודנט מי הוא, הסטודנט השיב "אני קתולי". קרליבך אמר שאז הוא ידע שהאיש קתולי. אם סטודנט אחר אמר לו שהוא לותרני, הוא ידע שהוא לותרני. אך כשסטודנט אמר לקרליבך שהוא בן אדם, קרליבך ידע שהוא יהודי. יהודים שאינם יודעים דבר על עברם המשפחתי והלאומי הם באמת לא יותר מבני אדם, מפני שהחיבור ליהדותם כבר לא קיים בתוכם. אנשים כאלה, לאחר שנותרו מרוקנים מעבר, סובלים מהווה מסוכן מאוד ומשתק.
ההיסטוריה איננה רק עובדות וספרים, תאריכים וביוגרפיות. היסטוריה היא גם זהות, מקור השראה והדרכה. היא מעניקה לבני אדם את היכולת להתאושש ולהתגבר על אכזבות ואסונות. היא מצילה אותנו מהפתעות בענייני דיומא לאחר שאנחנו רוכשים הבנה וידע שהכול בעצם כבר קרה בעבר בצורה כזאת או אחרת. היסטוריה היא כלי נשק חשוב במאבק שלנו על קיומנו הלאומי והאישי ועל הצלחתנו.
היינריך (צבי) גרץ, ההיסטוריון היהודי החשוב ביותר מלפני 150 שנה, היה, בגלל ניסיון אישי וגורמים אחרים, יריב קשה של היהדות הרבנית. בעבודתו האדירה על ההיסטוריה היהודית הוא היה חלוץ שכל ההיסטוריונים של העולם היהודי שבאו אחריו הושפעו ממנו במידה רבה. עם זאת, הגישה השלילית להחריד שלו כלפי הרבנים והיהדות התורנית הרעילה את חקר ההיסטוריה היהודית שלו. אנשי ההשכלה המשיכו ללכת בדרכו, ולכן ההיסטוריה היהודית עצמה הפך לכמעט טאבו בחוגי החינוך הדתי. היסטוריונים יהודים דתיים, כמו זאב יעבץ ומאיר בלבן, ניסו לתקן את הנזק, אך עבודותיהם, נהדרות ככל שהן, לא זכו להכרה רחבה בעם.
למשל, אין שום דרך להבין את הסכסוכים שלנו היום בלי להכיר את העבר של המאבק המוסלמי-יהודי. מדינת ישראל לא נשענת על השואה, למרות דברי הנשיא אובמה. המוסלמים, שמתכחשים לקיומו של העם היהודי, שלא לדבר על זכויות היהודים בארץ ישראל, הם שורש המאבק. ערפאת שיכתב את ההיסטוריה, והעולם, לרבות חלקים גדולים בעולם היהודי, הניח לו לעשות זאת. עשינו טעות כשלא התמודדנו עם ההיסטוריה האמיתית, והיום כולנו משלמים על זה מחיר כבד.
לא לחינם אמרה לנו התורה "זכור ימות עולם, בינו שנות דור". ראוי להתייחס ברצינות לעצה האלקית הזאת בבתי-הספר שלנו, בבתינו ובחברה שלנו.
