Printer Friendly

תורה

בדבריו האחרונים של משה לבני ישראל הוא מתאר את התורה כ"מורשה קהילת יעקב", ירושה של כל עם ישראל. כשהתורה ניתנה לעם ישראל ברגע של התגלות אלקית בהר סיני, המסורת היהודית מספרת שכל הנשמות של עם ישראל לאורך כל הדורות נכחו במעמד הזה והשתתפו ברגע הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית והאנושית.

לפי המסורת והשקפת העולם היהודית, יש בכל יהודי זיכרון ממעמד הר סיני וחיבור לתורה, לערכיה וללימודה. הניצוץ הזה שנמצא עמוק בנשמותינו הוא שעושה אותנו ליהודים, לעם ולאומה, לדת ולאור לגויים.

חכמי התלמוד נתנו ביטוי לאמונתם העזה בקיומו של הניצוץ התורני הזה בכל יהודי כשאמרו שהניצוץ הזה שמקורו בזיכרון מעמד הר סיני יחזיר את היהודים לדרך הטוב והחכמה. הנביא אומר לנו שגורלו של העם היהודי הוא כזה שבסופו של דבר לא יינתק שום יהודי מזהותו היהודית לתמיד. כוחה של התורה גדול מכדי שיודחק ויישכח לעולמי עד. היא מציקה לנו ולא נותנת לנו שלווה. היא הפכה אותנו לעם שונה, דגול ומוזר גם יחד. אנחנו מזהים את הייחוד הזה בעצמנו. גם התגובות של העולם הלא יהודי לייחוד הזה משתרעות על כל קשת הרגשות, החל בהערצה וקבלה ועד סלידה, שנאה והשמדה. מכל מקום, מתן תורה, רגע ההתגלות לפנינו בהר סיני, הוא שהפך אותנו לעם יחיד ומיוחד לכל אורך ההיסטוריה שלנו.

משום כך, התורה היא אוצר שלכל יהודי יש הזכות והיכולת להשיג, ללמוד ולהבין. היא לא שייכת ליהודי מוגדר או לקבוצה מסוימת של יהודים. למעשה, הנביא מזהיר אותנו מפני "תופשי תורה" אשר "לא ידעוני", אנשים שאוחזים בתורה כאילו היא רק שלהם ואינם יודעים את האלקים באמת. התורה איננה שייכת רק לחרדים או רק לדתיים או רק ל"דוסים" או למפלגה מסוימת או לקבוצת רבנים. היא שייכת לכל היהודים באשר הם, ודבריה, רעיונותיה וערכיה החשובים הם צו ודרך חיים לציבור כולו. הטעות הזאת שעושים כל אלה שאוחזים בתורה כאילו היא שייכת רק לקבוצה מסוימת אחת של יהודים היא אחד האסונות הרוחניים של החברה שלנו בימינו. נדמה שהתפיסה הזאת מובילה את מי שלא רואים את עצמם חלק מהקהילה שומרת המצוות לחשוב שהם פטורים מלימוד תורה, אבל זה לא נכון. התוצאה היא רק קיטוב והדגשת ההבדלים בחברה שלנו. התורה שייכת לכולם, וכולם צריכים ללמוד אותה, כל אחד בדרכו ובהתאם ליכולתו.

דרוש לנו ביטחון בכך שקדושת התורה תשפיע, בסופו של דבר, על חיי האנשים ועל התנהגותם ותהפוך אותם לאנשים טובים יותר.

לפני 70 שנה הרב הגדול מפוניבז', הרב שלמה יוסף כהנמן, הקים ישיבה קטנה על גבעה שוממה בפרברי בני-ברק דאז. רבים פקפקו בהצלחתה של משימה שאפתנית זו. כששאלו אותו "בשביל מי אתה בונה את הישיבה?", השיב הרב ברצינות רבה: "לתושבי עין חרוד". עין חרוד היה אז קיבוץ שמאלני ואנטי-דתי עד מאוד, שנראה רחוק מלימוד התורה ומהמסורת ועל אחת כמה וכמה מקיום מצוות. החודש, חברים מקיבוץ עין חרוד בילו יום של לימוד תורה ותפילה ודיונים בנושאים רציניים עם התלמידים בישיבת פוניבז' בבני-ברק. בעין חרוד מתקיים שיעור תלמוד שבועי כבר תשע שנים. את השיעור הזה ייסד בחור צעיר ששמו ציזלינג, שגר בקיבוץ. סבו של ציזלינג, אהרון, היה שר החקלאות הראשון של מדינת ישראל ואחד החותמים על מגילת העצמאות בתש"ח.

התורה שייכת לעין חרוד לא פחות מאשר למאה שערים. היום מתחוללת בארצנו מהפכה שקטה שבה עוד ועוד יהודים מחפשים משמעות לחייהם ויציבות ברוח ובהשקפה. לכל אורך ההיסטוריה היהודית, התורה תמיד הנחתה את דרכנו שמרה על עם ישראל גם בשעות האפלות ביותר. התורה עומדת לרשות כולם ולימודה על ידי כולם צריך להיות מטרה חשובה לחברה שלנו ולמנהיגיה.

דברי רבנו סעדיה גאון בעירק לפני 1200 שנה ש"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" נשמעים ברורים ונכונים גם בדור שלנו.