Printer Friendly
סוף תקופה
בשבת הזאת מסיים העם היהודי את קריאת ספר בראשית. בספרות הרבנית הספר הזה מכונה "ספר האבות", ספרם של מייסדי עמנו ואמונתנו. זאת היתה תקופה של גדולת היחיד, של עם בודד בתוך עולם עוין, עם שרדיפתו אחר האמת והנאמנות לבורא השפיעה על עולמו וגם על האנושות כולה לעולמי עד. התקופה הבאה, על אף שגם בה ייוולדו אנשים דגולים כמשה ואהרון, היא תקופה של אומות, של הרבים, של יצירת חברה אחת חדשה מתוך מספר גדול של יחידים.
ישנה תחושת התעלות מסוימת כשאדם יחיד שעומד מול רבים בענייני אמונה ובשאלות של עיקרון. זה נחשב למעשה אמיץ ולרוב גם למעשה של הקרבה. המאבק הזה כרוך בנכונות לסבול השפלות אם לא דברים גרועים יותר. על אף הקשיים שבהם נתקל אדם כזה, קשה הרבה יותר לעסוק ולהצליח במשימה של בניית עם וביצירת חברה חיובית מתוך אוסף של יחידים רבים. לפרט יש חופש בחירה וחופש מן הצורך לדאוג לאנשים אחרים בעולמו. אין חופש כזה לאדם שנאלץ לבנות חברה ולהנהיג אותה לאחר שנבנתה.
תקופת האבות, עידן המייסדים היחידים, תם. אך המשימה האדירה של בנין אומה עם מטרה אחת וערכים משותפים מצריכה התחלה של עידן חדש שמתאפיין בגדולה ובמנהיגות. זה המסר של השינוי בדקויות ובדגשים של התורה מספר בראשית לספר שמות, שבא אחריו.
התקופה הארוכה והכואבת של גלות העם היהודי לא היתה תקופה של בניית חברה, אלא תקופה שהתאפיינה יותר במאבק על ההישרדות. משום כך היה צורך במנגנונים מיוחדים ובלחצים חברתיים כדי לקיים חיים יהודיים מאורגנים. אבל אפשר לומר שבמידה רבה, במיוחד כאן, בארץ-ישראל היום, ואולי גם באזורים רבים של התפוצה היהודית, אותם המנגנונים, הכלים וההשקפות כבר לא מועילים או לא רלוונטיים. עידן בניית האומה לא יכול להישען על חרמות, נידויים או כלים לא מעשיים אחרים שאולי היו תקפים בעידן אחר, אבל שוב אין בהם תועלת בימים אלה. התורה ואמות המידה ההלכתיות שלה לא משתנות עם הגחמות המתחלפות והאופנות החולפות. אך הדרכים, הגישות והיעדים בדרך ליצירת אומה תורנית וישות לאומית משתנים וחייבים להשתנות.
לא פעם אנשים מצטטים דעות אישיות, לא הלכתיות, של מנהיגים דגולים מהעבר בסוגיות חברתיות ומנסים להפוך אותן לחוק גם היום, להעלות אותן לרמה של הלכה. דעתי בעניין זה תמיד היתה ועודנה כדלקמן: מאין לי לדעת מה האנשים הדגולים האלה היו אומרים אילו חיו היום, בתנאים של אומה יהודית, אחרי השואה, לנוכח עולם מודרני כה מחובר ומקושר? כלום אין התנשאות במחשבה שתקופה אחרת לגמרי לא היתה מולידה תגובות שונות לבעיות חברתיות ולאומיות, שאף אחת מהן אינה מטופלת בתחום ההלכה עצמה?
קשה לאדם לזהות תקופה כשהוא עוד נמצא בתוכה. כל תקופה מובחנת וברורה הרבה יותר ממרחק זמן, בעזרת פרספקטיבה היסטורית וניסיון העבר. הניסיון מלמד אותנו שצריך לנתח ולהבין כל דור ותקופה בנפרד.
התורה גם מצווה אותנו להיות ערים לעובדה שתקופות מתחלפות ושהזמן איננו עומד מלכת. המשימות שמוטלות על כל דור אולי זהות במובן הרחב, אבל הן בוודאי שונות בדקויות ובפרטים. המשימה של בניית חברה יהודית כאן, בארץ-ישראל, היא אותה המשימה שתמיד היתה, אך הנסיבות שבהן אנחנו צריכים לבצע אותה אינן הנסיבות שהיו קיימות בתש"ח שנת הקמת המדינה או בתרנ"ז שנת הקונגרס הציוני הראשון. ההסתגלות למציאות הזאת היתה קשה מאוד לכל המגזרים בחברה היהודית. קשה לנו לזהות בברור את קו הגבול שמפריד בין תקופה לתקופה. אך אין ספק שהקו הזה קיים, וחשוב מזה, שצריך לעשות ניסיון לזהות אותו ולהתמודד אתו בהתאם.
הסוד שאפשר לעם היהודי לשרוד בכל השנים היה היכולת שלו לשלב כושר ההתאוששות ומעשיות עם אמונה ומסורת. הצלחנו לנווט את דרכנו בהצלחה בתקופות רבות של תהפוכות, אך ביסודו של דבר נשארנו נאמנים לזהותנו ולייעודנו. אני בטוח שכך נעשה גם בתקופה הזאת.
