יום הכיפורים
סליחה היא דבר שקשה לקבל וקשה לא פחות לתת. לכן תמיד יש בעיה, תיאולוגית ומעשית, להגיע למצב של סליחה. עוולות ופגיעות אישיות צורבות את הנפש ואת הנשמה צריבה עמוקה. טינה על עוול, אמיתי או מדומה, שנעשה לנו, מבעבע בתוכנו ומשפיע מאד על הגישה ועל ההתנהגות שלנו. לכן הדרישה של התורה שנסלח לפני יום הכיפורים למי שפגעו בנו היא מטלה שקשה לנו מאד לבצע.
עם זאת, בדרכנו האנושית והפרדוקסאלית, אנחנו מצפים מאנשים אחרים שיתעלמו מהפגיעות שאנחנו פגענו בהם. כשהם לא עושים זאת בנדיבות ובמהירות, אנחנו נוטים להתייחס אליהם כמפסידנים עלובים. "נו, באמת. צא מזה!" זאת הסיסמה שלנו. הגדולה של יום הכיפורים היא בכך שהוא פועל כנגד המגמה הזאת שטבועה באופי ובהתנהגות שלנו. אך איך אנחנו יכולים לצפות מד' ש"יצא מזה", כביכול, אם אנחנו עצמנו לא מוכנים לעשות את זה?
מחבר ספר התהלים מלמד אותנו שהקב"ה הוא הצל שהולך לימיננו. כפי שהצל נע ומשחזר את התנועה שלנו, כך גם הקב"ה, כביכול, נע ומשחזר את התנועות וההתנהגות שלנו. סובלנות כלפי משגים של הזולת היא שורש הסליחה. צמצום האגו, ההבנה שהעולם מאוכלס באנשים שאינם מושלמים, קבלת העובדה שחיכוכים ואי-הבנות הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום ופיתוח תחושת ביטחון פנימי חזקה וביטחון עצמי (למי אכפת מה הוא אמר?) - כל אלה הם אבני הבניין של הסליחה והמחילה. עם גישה כזאת גם הצל האלקי שלנו נע לעבר מצב של מחילה ביום הכיפורים.
יש בתלמוד דעה שאומרת שיום הכיפורים כשלעצמו מטהר את האדם מחטאיו. על אף שהדעה הזאת איננה מקובלת בהלכה ונדרשת מהאדם חרטה אמיתית על חטאיו ביום הכיפורים כדי לנקות את עברו, הרעיון הזה מדגיש את הקדושה המיוחדת של היום המופלא ביותר הזה. היום האחד הזה בשנה שאנחנו מקבלים בו התחלה חדשה, הזדמנות לסגור את ספר העבר על בעיותיו ולפתוח דף חדש – זאת התכונה המיוחדת של יום הכיפורים. כמה פעמים בחיינו חשבנו לעצמנו "לו רק יכולתי להתחיל מחדש, הייתי עושה זאת בצורה טובה יותר ונבונה יותר"? יום הכיפורים נותן לנו בדיוק את ההזדמנות הזאת.
אך, כמו בכל הזדמנות בחיים, עלינו לפעול ולנצל את ההזדמנות. היום כשלעצמו אמנם מיוחד וייחודי, אך מה שנעשה בו במידה מרובה תלוי בנו ובהתנהגות שלנו באותו היום ובכל שאר הימים בשנה שיבואו אחריו. התענית והעינויים של היום הקדוש הזה נועדו להעניק לנו הזדמנות לשנות את עצמנו בלי הצורך להתמודד עם דאגות החולין השגרתיות של החיים לפחות למשך 25 שעות, וזה אחד היתרונות של היום הזה לאלה שמקיימים אותו כהלכתו.
אני זוכר שכילד, בבית הכנסת בשיקגו שבו אבי שימש כרב, הבחנתי בשני אנשים שהגיעו מוקדם לתפילות יום הכיפורים, התיישבו ומיד נרדמו. הם ישנו רוב היום והתעוררו רק בסוף התפילות כדי לשמוע את קול השופר האחרון. הזכרתי זאת באוזני אבי ואמרתי לו שאני לא מבין את התנהגותם. הוא אמר לי בדרכו העדינה "תקשיב, בני, הם לא עברו את מצוות יום הכיפורים, אבל הם גם לא קיימו את יום הכיפורים באמת. ההזדמנויות שיום הכיפורים נותן חמקו מידיהם." כילד לא הבנתי לגמרי את דברי אבי, אך עם הזמן אני מתחיל להבין את העומק של מילותיו הפשוטות.
יום הכיפורים מביא עמו הרבה מגבלות, שאותן צריך לקיים, אך היום הזה מביא עמו גם אינספור הזדמנויות למחשבה, לפשפוש במעשים, להתמסרות מחודשת ולשיפור בעתיד. את ההזדמנויות האלה עלינו לקחת ולהפנים עמוק כשהן צצות, והזמן המתאים לעשות זאת הוא ביום הכיפורים עצמו. הקדושה של היום מוחשית, ואין זמן טוב מזה לחינוך ולחידוש הערכים. בזבוזו של היום הזה על אופניים וסקייטבורד לא יועילו לדור הצעיר להתמודד עם האתגרים והקשיים שבוודאי יעמדו בפניו. זה לא עניין של דוֹגמה דתית אלא של שכל ישר גרידא.