Printer Friendly
אכזבה
אחד האתגרים הגדולים בחיים הוא התמודדות עם אכזבות. אפשר אפילו לומר שחלק ניכר מחוויית החיים שלנו מתמלא בהתמודדות עם תחושת האכזבה שצצה בכל תחום: בחיים החברתיים, המשפחתיים והלאומיים שלנו.
חכמי התלמוד לימדו אותנו שאין אדם עוזב את העולם הזה וחצי תאוותו בידו, שאפילו חצי מהתקוות והמאוויים שלנו לא מתגשמים במלואם. האמירה הזאת מתייחסת לא רק לתאווה ולחמדנות שלנו שלא יודעות שובעה. היא נותנת ביטוי גם לעובדה שנגזר עלינו להתאכזב בחיים, שתחושות התסכול והאכזבה רווחות בכל היבט בחיינו. היא מתייחסת גם לאכזבה העמוקה יותר שאנחנו מאוכזבים מעצמנו על שגיאות שהיו בעברנו, על דברים שעשינו ודברים שנמנענו מלעשות. תחושת האכזבה שקיימת בנפשנו בנשמתנו היא זאת שיוצרת את תחום בריאות הנפש והופכת אותו לחיוני כמעט לרבים מאתנו. אכזבות מולידות דיכאון מצד אחד, וכעס ותוקפנות ואלימות מצד שני.
בגלל העובדה הקודרת הזאת המשימה הגדולה של כל אחד מאתנו היא להתמודד עם האכזבות, וזה נכון בכל פן בחיים, בתוך המשפחה, במקום העבודה, בשלטון, ביחסים בינלאומיים. מלחמות הן תוצר של אכזבה מהסטאטוס-קוו, אכזבה שלא רוסנה. ראו, למשל, את המחדלים של מלחמת העולם הראשונה ואת החורבן שהיא המיטה על האנושות. לפעמים תחושת האכזבה מוצדקת, אבל ברוב המקרים התסכול והאכזבה דוחפים אנשים ואומות להתנהג בצורה פסולה, ובסופו של דבר, גם הרסנית.
מניסיוני כרב במשך עשרות שנים, שמתי לב כמה ילדים מתאכזבים מהוריהם, הורים מאוכזבים מילדיהם, בעלים מנשותיהם, נשים מבעליהן, חברי בית-הכנסת מתאכזבים מהרב שלהם, ורבנים מתאכזבים מבני קהילתם, מחותנים מאוכזבים מחתניהם... והרשימה נמשכת ונמשכת. אחת הסיבות לתחושה האכזבה הרווחת כל-כך היא הציפיות הגבוהות שקיימות בנו מלכתחילה. כשייעצתי לזוגות צעירים שניסו להתגבר על תקופות קשות בנישואיהם, תמיד שמתי לב לכך שקיומן של ציפיות גבוהות ולא סבירות הוא שורש הבעיה. צריך לגשת לחיים במידה של אופטימיות, אבל גם עם ציפיות מזעריות. גם בתלמוד כבר נאמר שאין לאדם סיבה להתאכזב ולהתלונן. הוא צריך לשמוח שהוא חי ודי.
המציאות לא פעם מתנגשת עם התקוות והתוכניות ותחושת ה"מגיע לי" שיש לנו. הביטוי העברי הנהדר "זה מה שיש" שרווח היום הוא אבן פינה להישרדות ולהישגים של העם היהודי בכל הדורות.
אם יש בכלל עם שזכאי, כביכול, להרגיש מרומה ומאוכזב זה בוודאי העם היהודי ששנוא ורדוף כבר מאות שנים בלי הפוגה. עם זאת, היהודים מעולם לא הרשו לתחושת האכזבה מאי הגשמת ייעודם כעם ומהמצב הכללי בעולם לקנות אחיזה בחייהם. ההתנגדות הזאת, שמונעת מרגש האכזבה להשתלט לנו על החיים, קיימת גם בתחום הבית והמשפחה. היהודי נולד עם שאיפות ותקוות להשיג גדולה רוחנית יחד עם רמת ציפיות נמוכה בעניינים גשמיים.
גירושים היו עניין נדיר בחברה היהודית הרבה יותר מכפי שהם היום, אך אין זאת אומרת שכל הנישואים היו מאושרים ונעימים. ובכל זאת, צמצום הציפיות עזר להקים בתים ומשפחות על יסודות איתנים. גם הדחף להשיג עושר מופלג רוסן, ולמרות שהעוני מעולם לא נחשב ביהדות למעלה טובה. רמת החיים היתה מתונה גם כאשר היו לאדם האמצעים לחיות בפאר ובהדר. בחברות יהודיות תמיד השתדלו לצמצם את ההבדלים בעושר ובפאר. הכלל ביהדות שאומר "כל המוסיף גורע" נכון בכל תחומי החיים. אין ספק שגישה כזאת מצמצמת את מידת האכזבה שאנחנו חשים, שעדיין קיימת, דרך אגב, מפני שכאלה החיים.
חודש אלול הוא זמן מתאים להתמודד עם האכזבות שלנו ולעזור למזער אותן, אם לא לסלק אותן כליל. בקשת סליחה מהזולת ומעצמנו גם היא שער לחזרה בתשובה אמיתית, לבריאות הנפש ולישועה. מחילה היא דרך טובה להתמודד עם אכזבה. היא לא מבטלת את ההרגשה לגמרי, אך היא מאפשרת לאדם להמשיך הלאה ולהתמודד איתה בצורה חיובית יותר. זה רעיון חשוב שכדאי לנו לזכור בחודש אלול וליישם בחיינו כל השנה.
