Printer Friendly
ניצחון לרגע וניצחון לנצח
היהדות תמיד מעודדת אותנו להשקיף על כל עניין ובעיה בראייה ארוכת טווח. אין זה נבון לשפוט תוצאות או השלכות לטווח הרחוק על סמך מה שנראה לעין או מה שמתרחש בטווח הקצר. משל הצב והארנב הוא אחת האמיתות הגדולות בתולדות האנושות. בגלל קוצר הרוח שלנו, לא פעם אנחנו מבלבלים בין ניצחון רגעי לבין ניצחון בטווח הרחוק. בעולם שלנו היום מקובל לדרוש תוצאות מיידיות, ולכן יש לנו מעט מאד סבלנות למה שהטווח הרחוק צופן לנו, למה שיקרה בסופו של דבר. למרות זאת, אנחנו ערים עד כאב לכך שניצחון בטווח הקצר בוודאי איננו ערובה לכך שזאת תהיה התוצאה שנקבל גם בטווח הרחוק.
הגנרל רוברט א' לי זכה לניצחונות רבים יותר מיוליסס ס' גרנט בשדה הקרב, אך בסופו של דבר הקונפדרציה נהרסה, וארצות-הברית נשארה מאוחדת. בישראל ניצחו התקוות לשלום והובילו לאוסלו, וואיי, חברון, לבנון ועזה. התקוות והמעשים שלנו לשלום ניצחו ברגע, אבל לא הביאו לנו את התוצאות המקוות. תמיד קשה לשפוט את העתיד לפי ההווה. מה שרואים מכאן לא תמיד רואים משם, ומה שרואים בהווה לא מבטיח את התוצאות הרצויות של מדיניות שאנחנו בוחרים בביטחון רב ולעתים אפילו ביהירות. יש יותר מדי דגש על ניצחון ברגע הזה ופחות מדי על הניצחון בסופו של דבר. פוליטיקאים, שתמיד חושבים על הבחירות הבאות, פועלים בעולם של ניצחונות מיידיים, לכן רק מעטים מהם מנצחים באמת, בטווח הרחוק.
המהומה הנוכחית בעניין הצעת חוק הגיור שהוגשה לכנסת היא דוגמה מושלמת לניצחון של הרגע לעומת ניצחון לנצח. המתנגדים לחוק, בעיקר קבוצות לא אורתודוכסיות בארצות הברית, ניצחו. עם טיעון מעורפל על כך שזה יפלג את העם היהודי (שהרי עכשיו הוא מאוחד להפליא) הם הצליחו לכפות דחייה של דיון נוסף בחוק לשישה חודשים. השאלה אם החוק בצורתו הנוכחית הוא פיתרון מושלם לבעיה שאינה בלתי ניתנת לפיתרון כמעט היא שאלה טובה שאפשר להתווכח עליה. אולם כבר צריך להיות ברור לכולם, אחרי עשרות שנים של ניסיונות לרבע את המעגל בעניין הגיור, שכל דבר פחות מגיור מסורתי לפי ההלכה לא יזכה להכרה על ידי קבוצה גדולה, שמוסיפה לגדול בהתמדה, בעולם היהודי.
הלהט של הקבוצות הלא אורתודוכסיות מעניק להן תחושת ניצחון, בייחוד אצל אותו מוסד שדוגל בניצחונות לרגע בלי להתייחס לטווח הרחוק, בית המשפט העליון של ישראל, אך, בסופו של דבר, במקרים רבים הגרים האלה סובלים מהשלכות משפחתיות וחברתיות טרגיות, אולי לא מיד, אבל בוודאי בטווח הרחוק.
מחמישים שנותיי כרב אני יכול להעיד על שברון הלב של נכדים שעכשיו מבקשים להינשא למשפחה יהודית שומרת מצוות ומגלים שהגיור של הסבא מוטל בספק במקרה הטוב אם לא לגמרי בטל ומבוטל. ברור שלהישגים הזמניים של בית המשפט או בית המחוקקים אין הרבה משמעות לדורות הבאים.
הנתונים ביחס ליהדותם הסופית של גרים שעברו גיור שלא לפי ההלכה מעידים על המחיר שיוזמות כאלה גובות גובה מהעולם היהודי ומעתיד עם ישראל. אם אין בבית שמירת מצוות מינימאלית, הסיכוי שלילדים שיגדלו בו יהיה יחס חיובי ליהדות, לזהות היהודית, לארץ-ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי הוא קטן להחריד. אם לא נתבע מאדם שמבקש להתגייר שום דבר במונחים של אורח חיים, כל מה שנותר הוא מילים והצהרות ריקות. אין כמעט תקווה שהעם היהודי או אפילו הגרים עצמם יפיקו תועלת ממה שהופך כעת לטקס חסר משמעות.
התורה מזכירה 36 פעם, יותר מבכל מצווה אחרת, את החובה להתייחס לגרים ביושר ובכבוד, והכול מתוך הכרה שאותו אדם קיבל החלטה המשנה את חייו ועשה מעשה כדי להיות חלק מהעם היהודי ומגורלו. אבל הגר צריך לשמוע, להבין ולקבל את המחיר האמיתי של ההחלטה להיות חלק מהעם היהודי. המחיר הזה מפורט באותה הלכה שמבטאת גם את החום וההתחשבות שבהם התורה מצווה את היהודים להתנהג כלפי הגרים, מחיר שהוא לטובתו של הגר בסופו של דבר. המסורת ההלכתית הזאת מבטיחה לא רק ניצחון לרגע אלא גם ניצחון לנצח.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
