Printer Friendly
שלושה שבועות קשים
ימי בין המצרים, תקופת שלושת השבועות בלוח השנה היהודי שמתחילה בצום י"ז בתמוז ומגיעה לשיאה בתשעה באב, מתחילה השבוע. התקופה הזאת מאופיינת במנהגים חברתיים ואישיים שונים שמקובלים בעולם היהודי. יהודי אשכנז לא מסתפרים ולא מתגלחים ונמנעים מהאזנה למוזיקה ולצורות אחרות של בידור. הם גם לא עורכים טקסי נישואים ולא קונים בגדים חדשים בשלושת השבועות. אצל בני עדות המזרח רוב האיסורים מוגבלים לשבוע שחל בו תשעה באב עצמו.
מכל מקום, פרק הזמן הזה מציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני בירושלים, את אובדן העצמאות היהודית בארץ ישראל והגלות שנכפתה עלינו ופיזרה את העם היהודי ברחבי העולם.
אני, באופן אישי, לא מוצא שהאיסורים שבאים עם תקופת האבל הזאת קשים במיוחד. אין לי קושי לצום, השיער שלי גדל לאט, אני לא חובב מוזיקה גדול וביטול הצורך ללכת לחתונה בכל ערב בשבוע (וזה היה המצב בחודש שעבר) הינו הקלה מרגיעה לגוף וגם לנפש. אך הימים האלה הם תמיד תקופה מטרידה שמעוררת בי מחשבות ומעכירה את שלוותי הפילוסופית, מפני שהם מעלים את שאלת היסוד חסרת המענה של כל הקיום היהודי באלפי השנים שחלפו – מדוע? איפה ההצדקה למאות שנים של רדיפות ולגורלם של מיליוני יהודים שנהרגו על קידוש השם ומתו רק מפני שהם יהודים? האם העונש הולם את החטא לכאורה?
מובן שהשאלות האלה נאיביות, פשטניות ואין להן תשובה אנושית הגיונית. הקב"ה פועל בדרך מיוחדת שאין בה מקום לשאלות כאלה. איש חכם אמר פעם שבשביל מאמין אמיתי אין שאלות, ובשביל ספקן אמיתי אין תשובות מספקות. עם זה, אין זה אירוני שהיהודים תמיד נושאים בנטל האשמה של האחרים על פשעיהם. ראו איך מדינת ישראל, חפה מפשע בכל ההאשמות שמוטחות בה, נאלצת לשלם על חטאי האימפריאליזם, הקולוניאליזם, הגזענות והרשע שבהם חטאו כל הארצות וכל החברות באירופה בשתי המאות האחרונות. האירופים, שסובלים כעת מתחושת אשמה מכרסמת שהתעוררה בהם בעקבות התנהגותם המפוקפקת בעבר, מחפשים שעיר לעזאזל שעליו יוכלו להטיל את חטאיהם, ובדרך זו להשיג מחילה וכפרה. השעיר לעזאזל הנוח והחביב עליהם הוא היהודים, שאותם מייצגת היום מדינת ישראל.
זה בעצם המסר של השבועות הקשים האלה בלוח השנה היהודי. אנחנו תמיד פנויים לשמש כשעיר לעזאזל נוח. מסיבה זו אל לנו להיות מופתעים מיחס העולם כלפי קיומנו, במיוחד לאור הצלחתנו כנגד כל הסיכויים. השנאה והדעות הקדומות כלפי העם היהודי הן חלק בלתי נפרד מהפרס של היותנו עם מיוחד ומקור רוגז לשרידי המצפון המוסרי של העולם.
לשלושת השבועות של בין המצרים, על אף שהם מתרחשים בהיסטוריה של העם היהודי, יש חשיבות אוניברסאלית. היהודים תמיד היו נייר לקמוס שבודק את המוסריות או הניוון של החברה האנושית. בלעם אמר על עם ישראל "ובגויים לא יתחשב". קיומו של העם היהודי וההיסטוריה שלו הם ייחודיים. עם זאת, המסקנה מהאמירה הזאת היא שלגויים יש חשבון, שהם כן נשפטים ועומדים לדין לפי יחסם לעם ישראל. האימפריות שרדפו אותנו וניצחו בשלושת השבועות האלה שבהן העם היהודי הובס, נעלמו מאז ממפת האנושות. בימינו, הנאצים, הפשיסטים, הקומוניסטים, ושאר רודפי העם היהודי שבשלב כזה או אחר נראו בלתי מנוצחים קרסו והפכו לא-כלום. ה"ידידות" שלנו, אנגליה וצרפת ירדו למידותיהן האמיתיות, ואירופה כולה איבדה את יציבותה בעקבות פילוגים אתניים ומשברים כלכליים.
מכאן ברור לכולם שאנחנו לא מתאבלים לבד. רודפינו שותפים לעצב ולצער שלנו. אין קאמבק בהיסטוריה. אין אימפריה שהובסה ונחלשה ואז קמה שוב והצליחה לשלוט על העולם. לכן הבכי שלהם הוא לתמיד, שכן גדולה שהיתה לא תשוב עוד לעולם. ארה"ב עצמה עומדת כעת על סף איבוד מעמד הבכורה שלה בעולם. סבורני שהגישה שלה והמדיניות שלה כלפי מדינת ישראל תשפיע על גורלה בעתיד.
האבל היהודי תמיד מוליד, בסופו של דבר, נחמה איתנה, עתיד מחודש ותחושת תכלית והישגיות. האבל לעולם אינו נצחי. ראוי להרהר בדברים האלה כשימי בין המצרים מגיעים.
