Printer Friendly
המשחק הארוך
כשהיינו באזור ניו יורק, כמה מנכדיי פנו אליי בבקשה לקחת אותם למשחק בייסבול. המשחק התקיים ב"יאנקי סטדיום" החדש, מבנה גדול ומרשים מאין כמוהו. מאחר שאני סבא מפנק ללא תקנה ומומחה לבייסבול, הסכמתי ברצון לבקשתם, וכולנו הלכנו לאצטדיון לצפות במשחק.
לא פעם חשבתי שיש למשחק הבייסבול תכונות מטפוריות שדומות מאוד לחיים. זה משחק שדורש מיומנות עצומה ומוליד תסכול עצום. שחקן שמצליח רק 30 אחוז מהזמן נחשב לכוכב במשחק הזה. זה משחק של ניואנסים ודקויות, של ס"מ לכאן או לכאן ושל אירועים מפתיעים ובלתי ניתנים לחיזוי שלא יוצרים שום דפוס. זה גם משחק שאין לו מגבלת זמן. המשחק עצמו נמשך בדרך כלל קרוב לשלוש שעות עד שהוא מסתיים, אם כי הוא יכול להיות קצר יותר ופעמים רבות הוא גם הרבה יותר ארוך. בניגוד לענפי ספורט אחרים, הוא לא פועל תחת עריצות השעון, לכן יש לו קצב משלו שמשתנה לעתים קרובות. זה משחק איטי עם התפרצויות סוערות מדי פעם בפעם. גם עונת המשחקים ארוכה מאוד, לפחות כפליים מזו של כל ענף ספורט חשוב אחר. זה ספורט שמתגמל הצטיינות של הפרט, אבל מצריך משחק קבוצתי.
אין ספק שבכל התכונות האלה הוא מחקה את החיים עצמם, ואולי זה מה שמושך את הצופים שמוכנים לשלם את מחיר הכרטיס.
המשחק שנכחתי בו לא היה מסעיר במיוחד או משוחק היטב. אבל נכדיי נהנו ממנו מאוד, ולכן גם אני יצאתי ממנו לגמרי מרוצה. סבא צריך תמיד להיות מסוגל להראות את הצד הקליל יותר שלו לדורות הבאים. בעולם שלנו היום זה נקרא "התחברות".
התבוננתי במשחק אמנם, אך מחשבותיי נדדו לעניינים כבדי משקל יותר. היכולת לשבת ולצפות במשחק ארוך עד התוצאה הסופית היא התכונה שנמצאת בלבן של סוגיות רבות בחיינו האישיים והלאומיים. אנחנו משתוקקים להחלטות בן-רגע ולדברים ברורים מיד. "עכשיו" היא מילת המפתח אצל מגזרים רבים בחברה שלנו. הנכדים שלי לימדו אותי שלא יוצאים מהמשחק לפני שהוא מסתיים באופן רשמי, ולא משנה מה הפער בין הקבוצות בשלבים מוקדמים יותר במשחק.
המשל הידוע על הארנב והצב נכון לא רק כשמדובר בבייסבול אלא גם כשמדובר בחיים עצמם. שלמה המלך ניסח זאת יפה כשכתב שבמרוץ לא תמיד מנצח המהיר. את הבעיות שמטרידות את העולם היהודי היום לא יזיק אם נראה בפרספקטיבה ארוכה יותר.
את התפקיד של בית המשפט העליון בישראל בעניינים דתיים, אם צריך להיות לו תפקיד בתחום הזה בכלל, צריכה לקבוע פרספקטיבה עמוקה יותר, ולא פרובוקציות שמעוררים תיקים אקראיים. זה נכון גם לגבי ההבנה העמוקה יותר של מקום הדת ב"מדינה היהודית הדמוקרטית" והחילונית. גם הנעת "תהליך שלום" עם אינספור הצעות פיתרון בנוסח "שתי מדינות לשני עמים" שאיש לא מצליח ליישם כבר תשעים שנה מצריכה פרספקטיבה והשקפה ארוכת טווח באשר למעשיות של הפיתרונות האלה ולשאלה אם הם באמת בני קיימא.
החיים בכלל והחיים היהודיים בפרט הם משחק ארוך מאוד. כל עוד המשחק לא מסתיים רשמית, כביכול, אין לנו יכולת להעריך נכון מי ניצח ומי הפסיד, להבדיל בין מדיניות נבונה להחלטות אוויליות, ולהבחין בין מעשים נמהרים לתגובות מדודות. מאחר שכמו בבייסבול, לסוגיות האלה אין מגבלת זמן, ברור שאנחנו משחקים כאן משחק ארוך.
משום שתוחלת החיים שלנו מוגבלת וסופית, מטבע הדברים אנחנו נוטים למהר. אנחנו עורכים מיני תוכניות חומש ובונים תחזיות גרנדיוזיות ביחס לעתיד שעליו איננו יודעים דבר. אנחנו שוכחים שחוק התוצאות הבלתי מתוכננות נמצא בכל מקום בחיינו, האישיים והלאומיים. אנחנו קצרי רוח להגיע לסופו של המשחק, לאחר שאיבדנו את פליאת הילדות מהתבוננות פשוטה במה שמתרחש לנגד עינינו, בלי קשר לתוצאה הנראית ברגע נתון.
החיים היהודיים, עם כל הריגושים וההתרגשות, השעמום והשיממון, הבלתי סביר והקבוע, הם משחק ארוך מאוד. התבוננות בהם מהפרספקטיבה הזאת יכולה לעזור לנו להגיע להתייחסות אופטימיות יותר למה שאנחנו רואים בחיינו. כמו שאמר פעם חכם הבייסבול הגדול, יוגי ברה, "זה לא נגמר לפני שזה נגמר!".
הרב דוב בערל וויין
