Printer Friendly
תקופות
לא פעם נשאלתי על ידי חבריי לאיזו תקופה בהיסטוריה היהודית דומה התקופה שאנחנו חיים בה, לפי דעתי.
אני חושב שזה יהיה יומרני ביותר מצדי לתת תשובה מוחלטת לשאלה הזאת. זאת שאלה שמתאימה יותר לנביא ולא לסתם אדם שמתעניין בהיסטוריה היהודית. אך מאחר שהשאלה הוצגה לי תכופות, אני מודה שהקדשתי לה מחשבה וזמן. ולכן, אחרי אזהרה ברורה שאני באמת לא בטוח ששום דבר ממה שאני אומר הוא הערכה מדויקת של תקופתנו, אני מוכן לחלוק אתכם את דעותיי.
אני סבור שהתקופה שלנו דומה מאוד לימי השופטים, מנהיגי ישראל שקמו אחרי מותו של יהושע ולפני המלכת המלכים החזקים שאול ודוד. התנ"ך מתאר את הימים ההם כתקופה של חוסר אחדות בעם היהודי. חלק גדול מהעם התרחק מהאמונה ומשמירת התורה וערכיה וחיקה את התרבות של העמים שמסביב. כולם ראו לנכון לעשות ככל העולה על רוחם, "איש הישר בעניו יעשה", והתעלמו מן המסורת ומאזהרות התורה מפני סטיות כאלה מאורח החיים היהודי ומייעודו של עם ישראל. השופטים עצמם נשפטו בחומרה וספגו ביקורת ואפילו לעג מהעם, ונביאי השקר רבים השמיעו את הקריאה המפתה להיות ככל הגויים. הנהגת העם היתה חלשה, והאויבים מבית ומחוץ היו רבים וחזקים. היהודים התכתשו ואפילו נלחמו אלה באלה, והסכנות לקיומה של נוכחות יהודית בארץ ישראל היו רבות.
נשמע מוכר, לא? האין זאת מנת חלקנו בכל יום בעיתונים ובתקשורת? כן, אני חושב שתקופת השופטים חוזרת על עצמה, באופן כללי, גם בימינו.
קווי הדמיון לתקופה ההיא בחברה היהודית בישראל של ימינו מדהימים. גם כאן יש קבוצה עיקשת שמתעבת את הדת ואת התורה ועושה דמוניזציה ליהודים שלא מסכימים עם תפיסתה ועם השקפת העולם ה"מתקדמת" שלה. החרדים הם "טפילים" במקרה הטוב, ו"שרצים" (כדבריו של כתב תקשורת ידוע אחד) בדרך כלל. הציונים הדתיים הם "מתנחלים", מונח שקיבל קונוטציות של רשעות ונלעגות. הקיצוניים משמאל הם "גיבורים" ו"שוחרי שלום", ואילו כל האחרים רק "מחבלים בביטחון ישראל", ואין הגבלות מוסריות או עכבות חברתיות על שום התנהגות. אורח חיים שבו אדם מוליד ילדים ומנהל חיי משפחה מסורתיים נחשב לדבר נלעג, ואילו הפקרות מינית והתנסות חסרת גבולות בגוף ובנשמה זוכות לתשבחות. באמת איש הישר בעיניו יעשה, ואין שום מגבלות על ההתנהגות, הדיבור או הדיון.
ממשלות הקואליציה הן מטבען חלשות, והפוליטיקאים בארץ לא זוכים להערכה, בייחוד בעקבות השערוריות המכוערות שרודפות כה רבים מהם. מערכת הערכים שנלמדת בבתי הספר מנותקת ברובה מכל תוכן יהודי, והדגש מושם על עובדות – בגרות – בלי התייחסות כמעט לרוח ולנאמנות.
אבל בספר שופטים, למרות כל הקדרוּת, יש גם הבזקים של אופטימיות ותקווה. יש בו ניצחונות צבאיים - גדעון, דבורה, ברק שמשון ואחרים – ויש בו גם תקופות של שלום ורגיעה יחסית שנמשכות עשרות שנים. יש בתוך העם כמיהה ברורה לחזור לרמה מסוימת של קיום התורה והמצוות ולפחות למינימום של חסד, צדק חברתי והגינות. יש בו אנשים דגולים שממתינים בצד להזדמנות לשנות את כל המגמות השליליות של העם. הנביא שמואל והמלכים שאול ודוד עומדים להופיע בזירה ולהילחם את מלחמות ישראל, הגשמיות והרוחניות, לנצח ולהבטיח את הרציפות היהודית בארץ ישראל.
המבחן האמיתי של עם ישראל הוא ביכולתו לעבור תקופות כאלה של משבר וייאוש. כוחה של האמונה והיכולת שלנו להתאושש הם הנכסים הגדולים ביותר של העם היהודי בכל הדורות והתהפוכות. ספר שופטים איננו אלא הקדמה לספר שמואל ולסיפור על הגדולה היהודית בארץ ישראל לפני אלפי שנים. גם תקופת השופטים שלנו תעבור, כך או אחרת, ותוביל, בסופו של דבר, להתחזקות התורה והחוכמה בקרב כולנו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
