Printer Friendly

ליידי אמלי

בשבוע שעבר, ממש לפני שבת, הלכה מאתנו אישה דגולה, ליידי אמלי יעקובוביץ', שנפטרה בלונדון. ליידי יעקובוביץ' לא היתה ליידי מפני שבעלה, הרב עמנואל יעקובוביץ', הרב הראשי של בריטניה, היה לורד שישב בבית הלורדים של בריטניה. היא היתה ליידי בזכות עצמה, אדם חזק, ידען, נבון ומלא חן, אצילות ואופטימיות. גם אחרי מות בעלה, היא תפסה מקום חשוב ביהדות לונדון, ושכלה הישר, טוב לבה ושמחת החיים קיבלו מימדים אגדיים כמעט. היא היתה בת למשפחת רבנים חשובה מאוד, משפחת מונק מגרמניה ומצרפת. התנהגותה והשקפת עולמה היו חלק מהשקפת העולם היהודית הכוללת הזאת. היא חיה בתקופה המפחידה ביותר בתולדות ההיסטוריה היהודית המודרנית ויצאה ממנה חזקה ברוחה וחדורת תקווה וחזון.

עמדה לי הזכות לשמוע אותה נושאת הרצאה ארוכה על זיכרונותיה מהשואה ואחריה. נכחתי בהרצאות רבות על השואה, ופעמים רבות הקהל, כולל אותי, יצא משם בהרגשה של קהות חושים ודיכאון. זאת תגובה טבעית, כמובן, אבל אחרי ההרצאה שלה, הקהל הרב שנכח במקום והאזין לדבריה יצא משם מרומם ברוחו וספוג השראה. היא היתה אדם מעורר השראה ודוגמה לחיקוי. כולם היו חברים שלה, והיא היתה חברה לכולם, ובו בזמן היא גם ידעה להגיב בצלילות ובחריפות על נושאים ציבוריים ואישיים. אכלתי איתה ארוחת בוקר בביתה כמה פעמים, גם לפני וגם אחרי שהתאלמנה, וההידור של השולחן והמזון החווירו לעומת דבריה, חוכמתה והבנתה בדברים גדולים כקטנים, לאומיים כאישיים.

מעשי החסד שלה והעזרה האישית שהגישה לזולת היו נושא השיחה של הקהילה היהודית האנגלוסקסית. הרב יעקובוביץ' סיפר לי כמה וכמה פעמים שהוא חש לוקה בחסר בהשוואה לטוב הלב של רעייתו. היא היתה אדם בזכות עצמה בכל מצב: בשולחנה של מלכת אנגליה, ובשולחנם של חברים בחתונה ובשמחה, בביתה הפרטי ולעין הציבור. גם אנשים שדעותיהם לא תאמו לדעותיה, והיא הבהירה זאת כשיצא לה, כיבדו אותה והוקירו את נוכחותה בקהילה. בשיחה שהיתה לי פעם עם הרב יעקובוביץ', הוא ציין בפניי שבמגילת רות, שאותה נקרא בשבוע הבא, בחג השבועות, נעמי היא היד המנחה שמובילה את רות ואת כל המהלך של ההיסטוריה היהודית עד סיומו המוצלח. חשתי שהוא מדבר על תפקידו הקשה, הרגיש והמכריע כרב ראשי, שהוא רות בסיפור, ואילו ליידי אמלי ממלאת את תפקיד נעמי.

לכל אורך ההיסטוריה היהודית, נשים כאלה השפיעו השפעה גדולה על הקהילות שבהן חיו, על המשפחות ועל החברה בכלל. רבי עקיבא אמר זאת בצורה הכי טובה כשאמר לתלמידיו על אשתו האהובה רחל "שלי ושלכם - שלה הוא". לא רק יהדות בריטניה אלא העולם היהודי כולו חייב חוב גדול של תודה לליידי אמלי.

היא זכתה לראות בימי חייה דורות של יהודים למדנים, נאמנים ופרנסי ציבור שיצאו ממנה. לגאוות אם, כמו לאהבתה, אין גבולות. היתה בה נאמנות עזה לעם היהודי, למוריו ולתלמידיו. כמו במגילת רות, כותב ההיסטוריה יראה שגם לנעמי הזאת נולדו דורות. היא ובעלה שחו לא פעם נגד הזרם של התקינות הפוליטית ושל דעת הרוב, אבל איש לא יכול להטיל ספק בכנות העמדות שהם נקטו ובביקורת שהם השמיעו. היא אמרה לי פעם "לא תמיד אני צודקת, אבל נדיר שאני טועה לגמרי." היא אמרה זאת מתוך שכנוע עמוק, אך גם בתחושת צניעות והומור עדין. האמת היא שלפי דעתי רק במקרים נדירים היא טעתה לגמרי. היה לה חוש לאמת וסלידה עמוקה מצביעות ומצדקנות מדומה. היא אהבה את היהודים כל אחד בנפרד וכאיש אחד, ותמיד ידעה לשמוח על מזלו הטוב של הזולת.

עם פטירתה, כולנו, אלה שזכו להכיר אותה, איבדנו חברה ויועצת שאין לה תחליף, דוגמה ומופת. אני אסיר תודה על ההזדמנות שנפלה בחלקי להכיר אותה היטב ולהיחשב בין ידידיה. יהי זכרה ברוך.

שבת שלום,

הרב דוב בערל וויין