Printer Friendly
צעדת בוקר בירושלים
בשבוע החולף החליטה עיריית ירושלים, ברוב חכמתה, להתקין אבני שפה חדשות סביב אי התנועה ברחוב שבו אני מתגורר. כמקובל בעיריית ירושלים, רוב הפועלים (היו שישה בסך הכול) שהתקינו את אבני השפה היו ערבים תושבי ירושלים. הם עבדו על הפרויקט יומיים שלמים, ואם לומר את האמת, גם כשהם סיימו לא ראיתי הבדל רב מאבני השפה המקוריות. חלפתי על פניהם פעמים רבות בדרך מביתי לבית-הכנסת כדי לעשות את מטלות יומי. אפילו ברכתי אותם לשלום, והם, במבט המום מאוד, השיבו לי ברכה. כשחלפתי על פניהם ביומיים שבהם עבדו ליד ביתי, התחלתי לחשוב על חייהם ומצבם. אני בטוח שהם מעריכים את העובדה שיש להם עבודה בעירייה ושהם מקבלים את ההטבות הרבות שהם זכאים לקבל.
ערביי ירושלים חופשיים להתהלך בעיר כרצונם. הם עובדים בהרבה בתי חולים ומרפאות בירושלים, בפארקים, בקניונים ובאזורי המסחר בעיר. הם לא נראים אנשים מדוכאים. רבות מהמוניות בירושלים הן בבעלות ערבים ומופעלות על ידי ערבים, ובכל פרויקט בנייה גדול עובדים בעיקר ערבים. הם מקבלים קצבאות מהביטוח הלאומי של מדינת ישראל ולומדים באוניברסיטאות בירושלים ובבתי-הספר הטכנולוגיים במספרים גדולים.
לכן אני תוהה ביני לביני מה יקרה אם ניתן להם בחירה חופשית באמת. האם הם ירצו לוותר אז על מעמדם הישראלי הנוכחי ויבחרו לחיות תחת שלטונו של אבו מאזן? רמת החיים שלהם בוודאי תרד ותהיה פגיעה בזכויות האישיות שלהם. ובכל זאת, נדיר שקובעי המדיניות לוקחים בחשבון את הרצון האמיתי של האזרח הפשוט ואת התועלת או הנזק שנגרמים לו כשהם קובעים מדיניות. לא העזתי לשאול אותם ישירות מה היו בוחרים אם תרחיש כזה אכן יקרה, בהנחה שתהיה להם בחירה בכלל, אבל אין ספק שנשארתי תמה בדבר צדקת המטרות האידיאולוגיות והפוליטיות והשפעתן המעשית על החיים של האנשים הפשוטים שבסך הכול רוצים פרנסה למשפחה וחירות אישית.
בדרכי לבית הכנסת בכל בוקר, אני גם נתקל דרך קבע בכמה אנשי ביטחון של ממשלת ישראל. בשכונת רחביה שוכנים משרד ראש הממשלה, בית הנשיא וכמה שרי ממשלה דרים בו. משום כך, נערכים בו הרבה סיורים ובדיקות של שירותי הביטחון. בכל בוקר כל רכב שחונה באזור נבדק ביסודיות על ידי אנשי ביטחון, שמציצים בצדו התחתון של כלי הרכב ובודקים את לוחיות הרישוי כנגד בסיס נתונים במחשב כדי לראות אם הרכב גנוב או חשוד. גם את אנשי הביטחון אני מברך ב"בוקר טוב", אבל נדיר שאני מקבל תגובה או תשובה. בשבוע שעבר, אנשי הביטחון הביטו בפועלים הערבים בחשדנות, אבל אני לא הבחנתי בשום אינטראקציה שלהם איתם. הפועלים הערבים המשיכו להניח את אבני השפה בלי להתייחס לאנשי הביטחון באזור, שהתנהגו אליהם כאילו היו חלק מנוף השכונה. חשבתי לעצמי שבעולם מושלם של שלום אמיתי, הבנה הדדית ודרך ארץ, אנשי הביטחון יהיו מובטלים, אבל לערבים יהיו אינספור הזדמנויות תעסוקה. באופן מוזר ומעוות, הערבים הם אלה שמספקים כל כך הרבה תעסוקה לישראלים. לולא היה פחד מוצדק מפני הטרור הערבי, ישראל היתה יכולה לוותר על רוב אנשי הביטחון ששומרים על האליטה הפוליטית. אבל כעת אנחנו נמצאים במערכת יחסים סימביוטית, היהודים והערבים של ירושלים, בסוג של קשר גורדי שקושר אותנו יחד בדילמה כמעט בלתי ניתנת לפיתרון שדורשת מעשיות מוזרה והחלטות קשות.
בסופו של דבר, צעדת הבוקר שלי מביאה אותי לבית הכנסת לתפילת שחרית. התפילה כוללת בקשות מיוחדות לירושלים, לריבונות יהודית, לבריאות טובה, להצלחה כלכלית חומרית ולשלום. כולנו תמימים מספיק כדי להאמין שאיכשהו בריאות, שגשוג וריבונות נמצאים בהישג ידינו כבני אדם. אך השלום וכל מה שהוא יביא עמו לכל הנוגעים בדבר נראה לנו דבר שנמצא בידי שמים. כדי שהשלום יהיה אמיתי, הוא חייב להיות מעשי ולא רק תיאורטי. כדי שישרור שלום צריך שרוח אלקים תיגע בלבבות. כדי להשיג שלום צריך הערכה שקולה של כל הדברים המעשיים שצריכים לקרות כדי שישרור שלום אמיתי.
יתכן שאני חושב יותר מדי בצעדת הבוקר שלי לבית הכנסת. זה אולי מוזר, אבל טבעי שאני מרגיש טוב יותר כשאני חוזר מבית הכנסת הביתה. אני חש ביטחון שמשמים יסייעו לנו לפתור את בעיות השלום, שהלוואי וכבר יבוא.
