Printer Friendly
ימי זיכרון
בישראל השבועות האלה עמוסים בימי זיכרון מיוחדים. יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות – כולם באים עלינו ברצף מהיר. ימים אלה הם בעצם מבנה הרוח הישראלית – הפוליטית והלאומית – שקובעת את מצב רוח הלאומי ואת המדיניות שלנו. שאר העולם איננו מבין, ואולי איננו מסוגל להבין, את הרקע הזה שמעצב אותנו.
מיום השואה למדנו שאם מישהו קם וכחלק מהמדיניות שלו מצהיר שבכוונתו להשמיד את העם היהודי, לא יהיה לנו בעולם שום מגן אמיתי שיקום ויגן עלינו בכל הכוח. בעבר, ידידינו המכובדים, בין אם היו רוזוולט או צ'רצ'יל, לא עשו כמעט דבר כדי למנוע את התרחשות השואה. סביר להניח שאי אפשר לסמוך יותר על גורדון בראון, דייוויד קמרון, ברק אובמה או הילרי קלינטון.
מנהיגי העולם, אם אינם אנטישמיים בלבם, אינם ריאליסטיים בעליל. הם מעדיפים שלא להבין. לכן הם חושבים שאיראן השיעית לא מתכוונת למה שהיא אומרת בהכריזה השכם והערב שבכוונתה להשמיד אותנו, בסופו של דבר. אך יום השואה בא להזכיר לנו שהמציאות שונה מתקוות נאיביות וממדיניות בלתי נבונה.
ההפכפכות של העולם לנוכח האסלאם המיליטנטי, הטרור שאיננו דועך ומדינות סוררות שמתחמשות בנשק גרעיני לא מעוררת בישראל ובתושביה הרבה ביטחון גם למשמע קלישאות והצהרות החבוטות על המחויבות לביטחונה של ישראל. אנחנו יכולים לומר "לעולם לא עוד", אבל עמוק בלב אנחנו יודעים שיש אפשרות ברורה של "שוב".
העולם רוצה שנתגבר על השואה ובו בזמן יוצר תרחיש שמזכיר לנו את השואה כל הזמן. אנשים שכלבים גדולים נשכו אותם לא צועדים בצד של המדרכה שבו מתהלכים רוטוויילרים.
העם היהודי משלם מחיר כבד על שמירת המדינה הקטנה שלנו. עשרות אלפי יהודים נהרגו וממשיכים להיהרג למען קיומה. העולם הערבי מעולם לא השלים עם מציאות קיומה של מדינת ישראל. מלחמות בלתי פוסקות, טרור חסר אבחנה, הסתה מתמדת, האשמות אינסופיות, כזבים והחלטות מוטות של האו"ם – כל אלה היו לחם חוקה של מדינת ישראל מיום שקמה.
אסור לנו, כמובן, להפסיד במלחמה, אבל גם אסור לנו לנצח בה. לכן הפך יום הזיכרון לחללי צה"ל, לדאבון הלב, לאירוע קבוע בחיינו. גולדה מאיר אמנם הביעה בצורה נפלאה את אבלה על מותם של ערבים במלחמות נגד קיומנו, אך הערבים מעולם לא הביעו צער דומה.
האייתוללות של איראן אומרים שהם מוכנים לאבד 15 מיליון (!) איראנים כדי למחוק את מדינת ישראל. קשה להבין איך אדם יכול להגיע להסדר עם קנאים אדישים וצמאי דם כאלה שאין להם שום הערכה לחיי אדם, בין אם הם משלהם או – להבדיל - משלנו. לכן יום הזיכרון לחללי צה"ל בא להזכיר לנו את העולם האמיתי ואת המחיר קורע הלב שישראל שילמה ומשלמת כדי להתקיים בעולם הזה.
שוב, אמירות שחוקות וחסודות על שלום לא משנות את המציאות של הכוונות הרצחניות בשטח. כבר הלכנו בדרך הזאת יותר מדי פעמים ולא נתפתה לצאת אליה שוב.
הנס של המאה הקודמת היה ועודנו חידוש הריבונות היהודית בארץ-ישראל. כך צריך לראות את יום העצמאות. הטרגדיה היא שלנס הזה, בניגוד לנס חנוכה ופורים, לא היתה מנהיגות דתית שיכלה לעטוף אותו בטקסים הדרושים ולהפוך אותו ליום בעל משמעות לכל המגזרים בחברה הישראלית והיהודית. מנגל בפארק לא הופך את היום הזה ליום בלתי נשכח, למסורת שאפשר להנחיל לדורות הבאים.
אלה מאתנו שהיו בחיים כשהמדינה קמה וחוו על בשרם את כל ייסורי ההקמה הם דור שהולך ונעלם במהירות. המכחישים בקרבנו, והעולם הלא יהודי, כמובן, כבר מעוותים את הסיפור ומכניסים לתוכו כזבים. הקורבן הפך לפושע, וגוליית צועד על במות העולם כדוד. יום העצמאות צריך להזכיר לנו את הסיפור האמתי על החסד שהקב"ה הרעיף עלינו במאה קודרת, על הגבורה היהודית ועל הנחישות והניצחון כנגד כל הסיכויים ולנוכח אויבים חזקים.
הוא צריך להזכיר לעולם שעל אף שגינוי ישראל הוא מעשה פופולארי, תקין פוליטית ונאור, בטווח הרחוק הוא מאוד מזיק. רק תשאלו את ברית המועצות! אם כך, הבה נפיק את הלקחים שימים האלה מלמדים אותנו ונעמוד איתנים למען האלקים וארצו.
