Printer Friendly
רצח
ביהדות חיי האדם וההגנה עליהם הם חלק בלתי נפרד מהרמה הכי גבוהה של ההתנהגות המוסרית, החברתית והרוחנית שאנחנו נדרשים לה. המצווה "לא תרצח" היא אבן פינה בחיים היהודיים. לכל אורך ההיסטוריה רצח תמיד נחשב לפשע המתועב מכולם בחברה היהודית. גם כאשר ההרג היה נחוץ ומוצדק, כמו במלחמות מגן או בנסיבות חריגות אחרות, הוא השאיר אחריו צלקת בנפש היהודי.
דוד המלך, הגדול והצדיק מכל מלכי יהודה וישראל, לא זכה לבנות את המקדש בירושלים רק מפני שהרג אנשים, גם אם הרג באופן מוצדק וחוקי. אי אפשר לבנות את בית השם על דמים. ראוי לציין ששלמה המלך, בנו של דוד ויורשו, שבנה את בית המקדש הראשון איננו מתואר בתנ"ך כאדם שלחם במלחמה כזאת או אחרת. השלטון שלו אמנם הוציא להורג פושעים ובוגדים, אך שלמה עצמו מעולם לא נחשב על ידי דורו או דורות מאוחרים יותר כאיש דמים.
בדברי חז"ל אף נמצא שמשה רבנו עצמו נענש על ידי הקב"ה מפני שהרג את נוגש העבדים המצרי, על אף שעשה זאת בצדק. משה שוהה כמעט שישים שנה בגלות, הרחק מאחיו במצרים, ככפרה על ההרג הזה. התורה מצווה אותנו להקים ערי מקלט שאליהן יגלו אנשים שהרגו, אפילו בשוגג. די לומר שהתורה מתנגדת לנטילת חיי אדם, גם אם היא בהחלט מתירה זאת כשיש צורך להציל יהודים או בנסיבות חריגות אחרות.
במהלך הגלות הארוכה של העם היהודי ידעה החברה היהודית אך מעט מקרי רצח בקרבה. פשעים אישיים אלימים היו עניין נדיר בארץ-ישראל כמעט בכל המאה שחלפה. היו, לצערנו, מקרי רצח פוליטיים, רציחות שנעשו ממניעים אידיאולוגיים, כמו של דהאן, ארלוזורוב ורבין, אך האוכלוסייה היהודית הכללית חשה בטוחה ולא חששה מרצח אקראי של ישראלים על ידי ישראלים. המצב הזה השתנה בעשור האחרון. העולם התחתון בישראל הלך והתחזק עם הזמן ונעשה אלים יותר ועשיר יותר. המלחמות הפנימיות בעולם התחתון הפכו פומביות ואכזריות יותר, מה שהביא לכך שאנשים חפים מפשע נפגעו כחלק מהנזק ההיקפי שגרמו המלחמות האלה. נראה שלמשטרה ולבתי המשפט אין כוח להתמודד עם הבעיה. כמעט שלא חולף יום שלא מדווח בו על רצח, ולרוב מזוויע ומזעזע, של ישראלים על ידי ישראלים. ילדים שקמים על הוריהם, שכנים על שכניהם, בעלים על נשותיהם ועוד - כולם חלק ממנת ההרג היומית. גם קטטות שיכורים בפאבים בלילות שבת מובילות לא פעם לרצח. ילדים מביאים סכינים לבית הספר, ובסופו של דבר, באופן בלתי נמנע כמעט, יש דקירות, וגם הפעם הרשויות אובדות עצות ואינן יודעות כיצד להתמודד עם הכיעור הזה ועם השפעותיו על החברה. נראה אולי שאין מגזר בחברה המגוונת מאוד שלנו שלא נגוע בבעיה הזאת.
לתמונה הקודרת הזאת אפשר להציע כמה פיתרונות קלים או מיידיים, אך ברור שחינוך לדרך-ארץ, לסובלנות ולוויכוחים לא אלימים הוא הפיתרון היחיד שיעזור לחברה שלנו בטווח הרחוק. בכל בית-ספר בישראל וגם בכל בית ומשפחה צריך להדגיש את הציווי "לא תרצח". העובדה שכמעט לא היתה פשיעה אישית אלימה בחברה היהודית בעבר התבססה על חינוך כזה שחזר והדגיש את הדברים שוב ושוב. הוא התבסס גם על חברה הומוגנית הרבה יותר מהחברה שיש בישראל היום. הניסיון המודע של הציונים הראשונים ליצור כאן "יהודי חדש" יצר אישיות הרבה יותר תוקפנית מזו של "היהודי הישן" שחי בגלות. אך במקביל לחיזוק הנחוץ, והראוי לכאורה, של הכוח הפיזי של היהודים, הופיעה גם שחיקה הדרגתית באיסור על אלימות ורצח. אם נוסיף לזה את העובדה שעולים רבים סובלים מקשיי קליטה, עולים שרבים מהם באו בלי שום רקע יהודי מארצות שבהן אלימות ורצח נפוצים מדי, לדאבון הלב, העניין רק יסתבך עוד יותר.
חכמי התלמוד הזהירו אותנו שיום קיבוץ הגלויות יהיה יום קשה מאד, ונראה שהאלימות ומקרי הרצח הפושים בחברה שלנו הם אחד הגורמים לקושי הזה בחברה שלנו. אנחנו צריכים לחזור בלי הרף על המנטרה "לא תרצח", עד שתחלחל לכל חלק ומגזר בחברה היהודית. בסופו של דבר, היא תשפיע לטובה.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
