Printer Friendly
אבטלה
היעדר עבודה איננו קושי כלכלי בלבד. במידה לא פחותה, זה גם אתגר רגשי ופסיכולוגי. המובטל מרגיש דחוי וחסר תועלת לעצמו, למשפחתו ולחברה באופן כללי. לרוב זה לא קורה באשמתו אלא בגלל שפל כלכלי פתאומי וכואב שפוקד אותנו ומאלץ את המעסיקים לקצץ במספר העובדים שהעסק שלהם יכול לפרנס.
עם זאת, לפיטורין ולחוסר יכולת למצוא עבודה אחרת במהירות עלולות להיות השפעות הרסניות. אנשים רבים בעלי כישורים מקצועיים טובים מאד, או בעלי שנות ניסיון, פשוט אינם מסוגלים או אינם מוכנים לקבל מה את שנראה להם כעבודה נחותה, שאינה הולמת את מעמדם החברתי או את רמת השכלתם. האגו של האדם הוא שברירי, ומבחינה פסיכולוגית ורגשית קשה לאדם שהיה מנהל ברמת הביניים, למשל, להפוך לשרת או לעובד ניקיון, אם משרות כאלה מוצעות לו.
אולי השמת הדגש על השכלה גבוהה והכשרה שהיא במידה רבה חלק מהאתוס בחברה שלנו היום, היא זו שמונעת מאנשים לגלות נכונות לרדת בדרגה או במידת החשיבות על מנת למצוא תעסוקה. מכל מקום, לא קל לאנשים שרואים את עצמם כמוכשרים, חרוצים ויעילים בתחום עיסוקם, ובכל זאת הם נשארים בלי עבודה או תעסוקה. דמי האבטלה אולי עוזרים לצמצם את הקושי הכלכלי, אך דומני שאנשים רבים אינם ששים להיזקק לדמי אבטלה או לכספי צדקה. לפעמים החיים קשים ואינם הוגנים.
אבטלה היתה בעיה גדולה ביהדות מזרח אירופה בחצי השני של המאה ה-19. במחוזות רבים של "תחום המושב" הגיעה האבטלה בקרב היהודים לשיעור מדהים וכואב של 40 אחוז. כדי להקל על מצוקתם של המובטלים יצרה החברה היהודית כמה סוגים של עבודות קהילתיות. ה"ווקר" היה האיש שתפקידו היה להעיר אנשים לתפילה בבית הכנסת השכם בבוקר. בבית הכנסת היו כמה גבאים, ועבודה של גבאי אחד חולקה בין שלושה או ארבעה אנשים. הבדחן, הקומיקאי שהופיע בחתונות, נחשב לבעל מקצוע, אם כי בוודאי לא רווחי. השדכן גם הוא נחשב למקצוע, על אף שרוב ההורים לא יכלו להרשות לעצמם לשלם לשדכן או לשדכנית שכר משמעותי.
בגלל האבטלה האיומה הזאת, היהודים נחשבו ל"לופטמענשן", אנשים שחיים מהאוויר ולעולם אינם עוסקים בעבודה יצרנית באמת. זאת היתה אחת הביקורות שהשמיעו על החברה היהודית המסורתית במזרח אירופה אנשי ה"בונד", הפועלים הציונים וארגונים יהודיים נוספים. בשל העוני הנורא ששרר בחברה היהודית נאלצו יהודים רבים לפנות לעיסוקים שהיו, טכנית, בלתי חוקיים לפי חוקי הצאר, שהפלו את היהודים באופן רשמי. אין ספק שדברי חז"ל שאמרו "עני חשוב כמת" היו המציאות של יהדות מזרח אירופה באותה תקופה.
אירוני הדבר שרוב האבטלה בימינו מתרכזת דווקא בשכבות המשכילות של המעמד הבינוני-גבוה. יהודים דחפו את ילדיהם להשכלה גבוהה כמעט בכל מחיר, מפני שהם ראו בה חיץ והגנה מפני אבטלה בהמשך. יהודים רצו להיכנס למקצועות שנראה היה שיבטיחו יציבות כלכלית כל החיים: רפואה, משפטים, משרות בממשלה, בשירות הציבורי ובמוסדות להשכלה גבוהה. אך המיתון הקשה שאנחנו מצויים בו היום השפיע אפילו על מקצועות שנחשבו בעבר לתחומי עיסוק חסינים.
התלמוד דן בסוגיית האבטלה והתעסוקה ומעלה כמה רעיונות בנושא. רבי מאיר אומר שתלמוד תורה מקבל עדיפות אפילו על הכשרה מקצועית. חכמים אחרים חולקים עליו. כולם מסכימים שאבטלה כפויה היא גורם שלילי בחייהם של יהודים ובחייה של החברה היהודית ככלל. בקהילה שלי במונסי היה אדם שבכל ערב שבת אמר לי כמה הוא שמח שהצליח באותו השבוע לשלם את השכר לעובדיו ולאפשר למשפחותיהן להתקיים עוד שבוע בזכות עבודתם.
תעסוקה ואבטלה אינם גורמים כלכליים בלבד, נקודות בגרף. יש בהם גם רווח אנושי עצום וגם הפסד אדיר, ולכן הקשיים שאנחנו חווים היום בכלכלה ובשוק העבודה מדכאים כל כך. עניינים כאלה לא מסתכמים בשורה תחתונה גרידא. צריך לקחת בחשבון שמדובר בחיים של בני אדם ושל משפחות שלמות.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
