Printer Friendly
סבלנות
אחת המידות שמייחסת התורה לקב"ה היא ארך אפיים, סבלנות. האלקים, שהוא מעל כל מושג של חלל וזמן, שאין לו רגשות מוגבלים-אנושיים ואי אפשר לייחס לו תארים, בכל זאת בוחר לתאר את עצמו, כביכול, בתורה כמי שהינו בעל בסבלנות רבה.
חז"ל לימדו אותנו שהקב"ה הציל את לוט ואת בנותיו מהתבערה של סדום מפני שדורות אחר-כך רות המואבייה ונעמה העמונית עתידות לצאת ממנו ולהביא קדושה וטובה רבה לעם ישראל ולאנושות כולה. כך האלקים, שיש לו סבלנות אין-קץ, יכול לחכות דורות רבים לתוצאות טובות שנובעות ממצב רע לכאורה, ובכך הוא נותן דוגמה, כביכול, לבני התמותה.
משלמה המלך למדנו שסוף דבר כמעט תמיד טוב יותר ממה שניכר בו בראשיתו. האלקים יכול להרשות לעצמו סבלנות אינסופית מאחר שהוא עצמו אינסופי. אצלנו, בני האדם שמוגבלים על ידי המוות, הידיעה שהשעון מתקתק מאלצת אותנו להיות קצרי-רוח מטבענו. אנחנו מכורים לתוצאות מיידיות: שלום עכשיו, משיח עכשיו, טיפולים רפואיים מושלמים עכשיו, דמוקרטיה עכשיו. אבל נדיר, אם בכלל, ש"עכשיו" הוא מציאות בחיי בני האדם. תהליכים היסטוריים אורכים שנים ודורות, ודרישה קצרת-רוח לתוצאות מיידיות ולפעמים מהפכניות מובילה רק לתסכול ולאכזבה. התלמוד זיהה כבר מזמן את העם היהודי כעם קצר רוח ונמהר.
המרצה שלי בבית הספר למשפטים אמר לי שסבלנות היא המפתח להצלחה במשא ומתן. פעם נכחתי במשא ומתן בין חברת מזון אמריקנית למקבילתה מהמזרח. האנשים שייצגו את החברה ממזרח אסיה ישבו אדישים דקות ארוכות בלי להציע שום הצעה. לכן האמריקנים קצרי-הרוח פתחו במשא ומתן והעלו את הסכום, לרעתם, עם כל משפט שהוציאו מפיהם.
סבלנות היא המפתח להצלחה בהורות ובהוראה. סבלנות היא סימן ההיכר של הצדיק והקדוש. היא מאפשרת לאדם לראות את היער ולא רק את העצים ולחשב נכונה את ההשלכות לטווח הרחוק ואת ההשפעות על דיבורים ועל מעשים. אדם נמהר, שלא כבורא, לא היה מוצא יתרון בהצלת לוט בזמן שסדום ותושביה הרשעים מושמדים. אך בני אדם הם מטבעם קצרי-רואי בעניינים אלה. שיפוטים מהירים, הטיית לב ודעות קדומות, קוצר-רוח כלפי אנשים ואירועים – כולם משתלבים יחד ויוצרים התנהגות ומדיניות שבטווח הרחוק מובילה לכמעט אסון. יתרונות זמניים וסיפוקים מיידיים מובילים לא פעם לאסונות, למעשים מוטעים ולמדיניות שגויה.
הדבר נכון גם בחיים האישיים וגם בחיים הלאומיים של העם היהודי ומדינת ישראל. לפיכך סבלנות איננה רק מעלה טובה אלא גם יתרון, שכן בלעדיה, החכמה הופכת לסכלות, והניצחון לתבוסה כואבת.
יעקב אבינו אמר "וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי לפניך". היהדות תמיד מטיפה למידה הטובה של המחר, של דחיית הסיפוקים. אדם לא צריך לדאוג רק לחייו ולדורו, אלא לדאוג גם במידה שווה לחיים ולדורות של נכדיו וניניו. התנועות היהודיות שסטו מדרך התורה ומקיום המצוות והמסורת, זכו בתחילה לתהילה, לפרסום גדול ולשבחים רבים, אך כמעט תמיד התנועות האלה לא הולידו דורות נוספים של יהודים מחויבים. אני יודע שלא יפה לומר זאת, אך אלה העובדות, והתקינות הפוליטית הנוכחית לא משנה את העובדות בשטח.
אסור לנו למהר ולשפוט מפני שאולי רות ונעמה יצאו לבסוף אפילו מאותם דורות שנטשו את המסורת ואת ההלכה. אסור לנו לשמוח על הבטחות להצלחה מיידית ולשיפורים גורפים. זה מתיישב עם הוראת חז"ל "אמור מעט ועשה הרבה". קצר-הרוח צועק ומכריז בקול רם על הישגיו, לכאורה. הסבלן ממשיך לעבוד בהתמדה למען המטרות שנקבעו לעם ישראל בהר סיני.
אנחנו למדים סבלנות מדוגמה אישית ומההיסטוריה. חבל שאין מקצוע חובה בבתי-הספר שלנו שנקרא "יסודות הסבלנות". מקצוע כזה יהפוך את כל שאר מקצועות הידע שנלמדים להרבה יותר רלוונטיים, יצרניים ומועילים לחיינו ולמטרות שלנו.
