Printer Friendly

מחסום כתיבה

הלחץ שנלווה לצורך לכתוב מאמר משמעותי שיעניין כל יהודי בכל שבוע מוביל לפעמים למחלה מפחידה שתוקפת, במוקדם או במאוחר, כל אדם שכותב, בעלי טורים וסופרים - מחסום כתיבה. הטור הזה הוא תוצר של הבעיה הזאת. מאחר שלא היה לי שום דבר משמעותי באמת לומר על עניין חשוב, אני כותב על הבעיה עצמה.

נואשות מולידה יצירתיות. למען האמת, תמיד יש משהו בעל ערך שראוי לכתוב עליו, אך יש מכשולים ברורים גם כשרוצים לעשות זאת: לאוּת המוח והאצבעות המקלידות, הצורך שיש לנו לא פעם לשמור את המחשבות שלנו לעצמנו (ואני, מטבעי, אדם מסוגר) והעובדה שמה שנראה לכותב חשוב או חכם לפעמים נתפס בעיני ציבור הקוראים אפילו כמתועב. לכן הפעלת שיקול דעת כשעוסקים במילה הכתובה היא דבר חשוב אולי אפילו יותר מאשר כשעוסקים במילה המדוברת.

אנשים מוכשרים נוטרים טינה על ביקורת אפילו יותר מבני תמותה רגילים. מבקרי ספרים שמפרסמים את ביקורתם על יצירות של אנשים אחרים תמיד מעוררים בכך זעם ושנאה. משום כך, ככלל, לעולם אינני כותב ביקורות על ספרים, על אף שאני מרבה לצטט מספרים שאני אוהב ומעריך. אני מעריך את המאמץ שהושקע בכתיבת ספר, גם ספר שכתוב גרוע, ולכן אני מבין את הכאב שנלווה לרגעים או לימים שבהם הסופר סבל ממחסום כתיבה. בגלל ההבנה הזאת לאדם שסובל כמוני, אינני יכול למתוח בפומבי ביקורת על מאמצי הכתיבה שלו, ואני נמנע, מרצוני, מלכתוב הערות וביקורות.

כפי שכל אדם שכותב יספר לכם, הדרך היחידה להתגבר על מחסום כתיבה היא לכתוב בכל זאת. זה כמו בפתגם על הנפילה מהסוס, צריך לחזור ולעלות עליו מיד. מעניין לציין שתהליך הכתיבה עצמו, אפילו בכתיבה שהיא כפויה, כואבת ולא יעילה, עושה משהו ומשחרר את מחסום הכתיבה, גם אם לא תמיד עד הסוף.

יש ביטוי ידוע שאומר "עם האכילה בא התיאבון". עם הכתיבה באה היכולת לכתוב. אני חושב שהמאמר הזה הוא דוגמה טובה לכך, ליצירת מאמר מלא-כלום.

כתיבה דורשת מחשבה. יש אנשים מוכשרים שמעולם לא כתבו עם עט ונייר או במכונת כתיבה. צ'רצ'יל הכתיב את כל ספריו בעל-פה לעשרות מזכירות שהתחלפו חדשות לבקרים. בני תמותה רגילים בדרך כלל צריכים לראות את המחשבה שבמוחם על הנייר ורק אז להחליט אם זה באמת מה שהם רצו לומר ולפרסם. המחשבה תמיד חופשית ובלתי מוגבלת. הכתיבה עמוסה בצנזורה עצמית ובספקות. כתיבה טובה שזורה תמיד בדקויות, באסוציאציות וברעיונות מעוררי מחשבה. משום כך, אך טבעי וצפוי שמחסום כתיבה יצוץ באופן די קבוע אצל כל אדם שכותב. העיתוי ומידת היעילות של העלייה חזרה על הסוס משתנה מאדם לאדם.

יש גם מחסום כתיבה רוחני. לא תמיד אנחנו נלהבים באופן שווה בשעת להמשיך בקיום מצוות, במעשים טובים ובלימוד תורה. קשה לשמור על עוצמת רגש ראויה ולשאוף לקדושה מדי יום ביומו. התורה אמנם לוקחת בחשבון את חולשות האדם ומגרעותיו, אך לעולם אינה מפחיתה את דרישותיה או מתפשרת על יעדיה. לא פעם זה מוביל אותנו לתסכול בעבודת הבורא ובקיום מצוות התורה וערכיה. גם בעניינים רוחניים יש לעתים קרובות שחיקה. אנחנו עדים לזה בעניין "ילדים בסיכון" וגם אצל אלה שעוזבים את עולם התורה כשהם מתבגרים. ביסודו של דבר, אנשים אלה, למרות כוונותיהם הטובות, פשוט לא מסוגלים להתגבר על מחסום הכתיבה הרוחני שלהם.

שלמה המלך אומר במשלי שהצדיק נופל שבע פעמים, אבל הוא קם וממשיך הלאה. סימן ההיכר של הצדיק הוא היכולת לעלות שוב על הסוס ולהמשיך למרות כל מחסומי הכתיבה שמפריעים לצמיחה הרוחנית שלו.

במהותו של דבר, זה הנושא של חודש אלול ושל הימים הנוראים שבאים אחריו. אנחנו מתוודים על חולשותינו וחסרונותינו, אך מתחייבים להמשיך לנסות למרות הכול עד שבסופו של דבר נכתוב עמוד בעל ערך בספר של חיינו.

אנחנו מסרבים להרשות למחסום הכתיבה לרפות את ידינו. המאמר הזה הוא הוכחה לכך שאפשר לכתוב משהו גם כאשר נדמה שבאר היצירתיות יבשה.

שבת שלום ושנה טובה,           

הרב דוב בערל וויין