Printer Friendly
נחמות קטנות
Printer Friendly
כפי שיודע כל אדם שהספיק קצת לחיות, סיפור חיינו מורכב מאסונות גדולים ומנחמות קטנות. האסונות נראים גדולים מפני שהם נתפסים כבלתי הפיכים במהותם. קרוב משפחה אהוב שהלך לעולמו לא ישוב אלינו עוד בעולם הזה.
לכל האומות, תבוסה מוחצת פירושה בדרך כלל סופה של האימפריה אם לא סופה של האומה עצמה. מסיבה זו, כל מידה של נחמה שבאה אחר-כך נחשבת קטנה ביחס לאובדן הכבד שחווה העם.
לכן ישעיהו הנביא מנחם אותנו כפליים כשהוא חוזר פעמיים על המילה "נחמו" בהפטרה שנקרא בשבת שאחרי תשעה באב, שבת נחמו. הנביא מבקש להדגיש בפנינו שבמציאות אין נחמות קטנות. כל נחמה, גם אם היא נראית לנו בתחילה חסרת משמעות, היא דבר שיש להעריך ולהוקיר. רגעים גדולים ותחושות של סיפוק מלא הם אירועים נדירים בחיים.
רוב הזמן אנחנו מתקיימים על נחמות קטנות בחיי היומיום: משפחה, חברים, תקוות ושאיפות, אמונה וחברה יהודית. כשאנחנו מתאמצים לחוות נחמה מלאה, משהו שהוא בלתי מושג כמעט, אנחנו שוכחים לקבל את הנחמות הקטנות שהחיים מציעים בסבר פנים יפות ובהכרת תודה. משום כך, הנביא חוזר ומדגיש את המילה "נחמו". זה כמעט ציווי להינחם, מפני שהאדם מטבעו נוטה לזלזל בנחמות שנראות לו קטנות.
בית המקדש בירושלים חרב לפני 1939 שנים. אלפי שנים הוא לא נבנה מחדש, לא על ידי מאמץ של העם היהודי לא בהתערבות משמים. למרות זאת, קמה בארץ ישראל מדינה יהודית עצמאית. המדינה איננה מושלמת מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית או רוחנית. לא פעם שמעתי אנשים בישראל אומרים בבדיחות דעת מסוימת, בזמן שהם מחכים בתור במשרדי הממשלה הרבים שלנו, "לזה חיכינו אלפיים שנה?!"
החלומות הגדולים והאדירים שרבים מייחסים לימות המשיח טרם התגשמו. אנחנו עדיין רחוקים מהשגת שלום וביטחון, ועוד לא בנינו חברה שוויונית ורוחנית במהותה. החברה שלנו מפולגת ממחלוקות פנימיות, שנאות נטולות היגיון וטרוניות קולניות.
הגענו לארץ המובטחת, אבל רבים מרגישים שההבטחה לא התקיימה, ולכן הנחמה הלא כל כך קטנה, האפשרות לחיות בארץ ישראל, במדינה יהודית עצמאית, לא זוכה להערכה ראויה, ואצל יהודים רבים גם בישראל וגם בתפוצה היא לא זוכה אפילו להכרה. נדמה שהם רואים בגאולת העם היהודי ובניית הארץ עניין של "הכל או לא כלום", ואם אין לנו הכל, לרבים נדמה שאין לנו כלום. אנחנו מחזקים עמדה שגויה זו בצדקנות או בתפיסות מעוותות של הומניזם שמלוות בסיסמאות ילדותיות. אנחנו מתנהגים כמו ילד מפונק שדוחה מתנה שקיבל או מזלזל בה, רק מפני שהוא חושב שהיא לא מספיק טובה. זאת לא רק גישה שלילית אלא גם חוסר נימוס משווע.
חכמי ההלכה והתלמוד הבינו היטב את הפסיכולוגיה של האדם. הם דאגו לכך שנוכל לתת פורקן לצער ולחזור לשיווי משקל רגשי בשלבים מדודים – שבעה ימים, 30 יום, שנה, וימי זיכרון שנתיים אחר-כך. כל אחד מהשלבים האלה מביא עמו רק מידה קטנה של נחמה, נחמה הדרגתית בהשוואה למכה האיומה והמזעזעת שקיבלנו באסון עצמו.
יש רק שבת חזון אחת, אותה שבת שחורה של עצבות שבאה לפני תשעה באב. השפעתה עצומה והרסנית וניחתת עלינו במפתיע. אך יש שבע שבתות של נחמה שבאות אחרי תשעה באב. הנחמה, כך נראה, מגיעה במנות קטנות שצריכות לחזור על עצמן. גם נחמה קטנה ראויה להערכה ועל כל נחמה קטנה צריך להתענג כפי שהיא. אין נחמה מלאה כשלעצמה. הנחמות תמיד קטנות בהשוואה לאסון הלאומי הגדול שניחת עלינו, אך ביחד הן מאפשרות לנו להינחם ולחזור למשימה האישית והלאומית שלנו.
חז"ל שאלו את רבי יוחנן בן זכאי מדוע הוא לא ביקש מהגנרל הרומאי (שעמד להיות קיסר) אספסיאנוס, רשות לבנות את בית המקדש מחדש. רבי יוחנן בן זכאי השיב שלעת עתה הוא רצה רק "הצלה פורתא", ישועה ונחמה קטנה. ההצלה הקטנה היתה יבנה וחכמיה. ההצלה הקטנה הזאת נתנה לעם היהודי את הכוח לשרוד בכל התקופה הגלות האפלה. ראוי שנעריך ונכיר תודה על ההצלה הפורתא שזכינו לה בימינו, על הנחמה הקטנה והמופלאה שניתנה לנו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
