Printer Friendly
התורה מיועדת לכולם
ישנם בתלמוד מקרים רבים שבהם חז"ל שואלים אם סוג מסוים של התנהגות מותר לחלק מהיהודים, מדוע איננו מותר לכולם? התלמוד והתורה עצמה מכירים בכך שיש נסיבות יוצאות מהכלל, שיש לחצים חריגים ודעות שונות שצריך לקחת בחשבון, אך התלמוד לעולם אינו תומך בשינוי אמות המידה כאשר מדובר בהתנהגות לפי ההלכה. עם זאת, הוא מכיר בכך שהצרכים משתנים לפי הבדלי אישיות ולפי הבדלים במנהגים החברתיים. אבל התורה תמיד היתה תורה אחת לכל היהודים. מה שנאסר בתורה במפורש נאסר לכולם ומה שהותר הותר לכולם.
לפיכך לרוב הבעיות בעולם היהודי היום אין קשר להלכה אלא רק לנורמות חברתיות ופוליטיות. העברת הסוגיות החברתיות והפוליטיות האלה לתחום התורה וההלכה רק מחדדת את ההבדלים בינינו ויוצרת חיכוך מיותר שבסופו של דבר מציג באור שלילי ביותר את התורה ואת שומריה.
בהפטרה מספר ירמיהו שקראנו לפרשת מטות-מסעי הנביא אומר בצורה חריפה "ותופשי התורה לא ידעוני". אלה שמחבקים את התורה חזק לעצמם, אלה שרואים רק את עצמם ואת החברה שלהם, הם גם אלה שמתבדלים משאר העם היהודי, אלה לא יודעים אותי באמת. שכן התורה נועדה לכולם, ולא רק למעטים שמשחו את עצמם "לתפקיד". לכולם יש זכות ליצור קבוצות וחברות, אבל לאיש אין זכות ליצור בסיס הלכתי שאיננו קיים באמת ולטעון שהתורה היא שלו ורק שלו.
לכל אורך ההיסטוריה היהודית היו חילוקי דעות בשאלת סמכות הרבנים וזהותם, בסוגיות של נורמות ומנהגים חברתיים ותמיד היו ויכוחים איך צריך להתייחס לעולם שבחוץ ולתרבות הלא-יהודית. הנורמות החברתיות של היהודים בימי הביניים בספרד היו שונות מאלה של היהודים בגרמניה ובמרכז אירופה, והנורמות של החברה היהודית באיטליה בתקופת הרנסאנס בוודאי לא דמו לאלה של השטטל במזרח אירופה. הדבר שמאחד את החלקים השונים ביהדות הוא התורה וההלכה. יש בהן מקום לניואנסים שונים, אך רק בתוך מסגרת ששומרת על יסודות ההלכה והחיים היהודיים.
עם בוא החסידות במאה ה-18, נולדו נורמות חברתיות חדשות בחיים היהודיים במזרח אירופה. אך גם הנורמות האלה היו מוגבלות בעיקרן להתנהגות חברתית. מאחר שבגלות חיו היהודים במקומות מרוחקים אלה מאלה, ההבדלים החברתיים התקבלו בסובלנות ולעתים נדירות עוררו חיכוך מתמשך בין חברות שונות של יהודים. כיום, כאן, בארץ ישראל, אין לנו כמעט אפשרות לקיים חברות נפרדות. כאן כולנו חיים יחד, ולכן הכללים החברתיים של קבוצה אחת מתנגשים מדי יום ביומו עם הכללים החברתיים של הקבוצות האחרות. יוצא מכך שהדרך היחידה להצדיק מנהגים של קבוצה אחת ולתת להם עדיפות על פני אלה של קבוצות אחרות היא לתת להם מעמד של הלכה, וזה תהליך הרסני להחריד לכל הנוגעים בדבר.
המאבק על טריטוריה ועל שליטה פוליטית וכלכלית, על היכולת להשפיע ולכוון את העולם היהודי, מלווה את חיינו זה מאתיים שנה. תקוות כוזבות וציפיות שהתבדו שעוררו ביהודים, תנועות חילוניות כמו ההשכלה, לאומיות, מרקסיזם, הומניזם וכדומה במאות האחרונות, הולידו בחלק ניכר מהחברה שומרת המצוות אווירה של בדלנות, תחושה של "אנחנו מול הם". החברה הדתית חשה כל הזמן שהיא בסכנה, שעליה להתגונן, ולכן התעטפה לה בתורה בלי נכונות או יכולת לחלוק אותה באופן מושכל עם האחרים. הבדלנות הזאת וההסתגרות העזה מפני העולם שבחוץ הן שאפשרו לנורמות חברתיות להיחשב הלכות למשה מסיני.
מהתפיסה שהנורמות החברתיות של קבוצה אחת הן הטובות ביותר לכולם עולה צחנה חריפה של יוהרה וחולשה גם יחד. מערכת חינוך שמלמדת שנורמות חברתיות של קבוצה אחת נעלות אפילו על ההלכה רק מעצימה את הקשיים שכבר יש לחברה הדתית בעולם של תקשורת מיידית ורב-תרבותיות.
ברגע שנסכים שהתורה נועדה לכולם ושהיא פועלת היטב במקומות שונים ובחברות שונות, אז נתחיל להתקרב להשקפת חיים מאוזנת, שזה מה שהתורה באמת רוצה מאתנו.
