Printer Friendly
היהודים וארץ-ישראל
היחסים של היהודים עם מולדתם, ארץ-ישראל, היו תמיד יחסים עדינים ומורכבים, איתנים באמונה, אך שבריריים במעשה.
אנחנו קוראים בפרשת השבוע שמשה שולח אנשים נאמנים לברר את המצב בכנען, לתור את הארץ. משה מצפה מהם למסור דו"ח חיובי, והוא נדהם כאשר רוב הדו"ח שלהם אומר בעצם: זה מקום שנהדר לבקר בו, אבל לעולם לא נוכל לגור שם.
בסופו של דבר, כל הדור ההוא גווע במדבר, אבל התגובה של המרגלים לארץ-ישראל הותירה בעם היהודי חותם עמוק שנשאר גם דורות רבים אחר-כך. 3,000 שנה שמרו היהודים על נוכחות קבועה בארץ-ישראל. חלק מהזמן היתה זו נוכחות גדולה ובולטת, נוכחות עצמאית, ובחלק גדול יותר מהזמן, היתה נוכחות קטנה וכנועה. יהודים התפללו שלוש פעמים ביום לשוב לציון ולירושלים. לאורך מאות שנים היו יהודים, שרבים מהם היו המנהיגים הרוחניים של דורם, שסיכנו הכול כדי לעלות ולהתיישב בארץ-ישראל. יהודים מעולם לא זנחו את התקווה לשוב למולדתם, גם כשהסיכוי שזה יקרה היה דל ביותר.
למרות זאת, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, בהגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה, רק חמישה אחוז מתוכם הגיעו לארץ-ישראל. רוב היהודים בחרו להתחיל חיים חדשים בצפון אמריקה, במערב אירופה ואפילו בדרום אפריקה. מרביתם היו יהודים שהוסיפו להתפלל מדי יום ביומו לשוב לציון ולירושלים. יש הרבה אירוניה בהיסטוריה.
התנועה הציונית וקודמתה, תנועת "חובבי ציון", עודדו הגירה גדולה יותר של יהודים לארץ-ישראל, אך רוב רובו של העם היהודי לא עלה לארץ גם אז. כששערי ברית-המועצות ואחר-כך גרמניה ולבסוף אירופה כולה נסגרו ולכדו את יהודי אירופה בפנים, על שישה מיליון מתוכם נגזר אבדון. אחרי מלחמת העולם השנייה היה מאמץ ברור של מאות ואלפי ניצולים להגיע לארץ-ישראל. עם הקמת מדינת ישראל, יהודים אלה השתלבו במדינה היהודית, ואחריהם גם 600 אלף יהודים שגורשו מבתיהם בארצות ערביות ומוסלמיות שבהן הם חיו מאות שנים. המנהיגים הראשונים של המדינה, בן גוריון, ויצמן ואחרים, ציפוי לגל עלייה גדול מארצות המערב, ובייחוד מארצות הברית. הם הופתעו ונדהמו כשזה לא קרה כלל וכלל. למעשה, רוב היהודים ראו בארץ-ישראל מקום שנחמד לבקר בו (על אף שרובם אפילו לא ביקרו כאן), אך הם העדיפו לחיות במקום אחר.
כשברית המועצות קרסה לבסוף, הגיע משם לישראל גל עלייה גדול. אך בעשרות שנות קיום המדינה, היו גם מאות אלפי יהודים שירדו מהארץ ונסעו לחיות בארצות זרות, חלקם אפילו מחוקקים ופקידים בכירים לשעבר בממשלת ישראל. אני לא כותב זאת כביקורת על מישהו אלא רק מתאר את העובדות. ועדיין יש מיליוני יהודים שמתפללים בכל יום לשוב לציון בעודם חיים בארצות נכר בנוחות גדולה יותר או פחות, איש איש לפי גלותו ומצבו.
המבחן הגדול של מדינת ישראל איננו, לעניות דעתי, מה שאויבינו או אפילו ידידינו הנכבדים חושבים על ארצנו הקטנה והנפלאה, אלא מה שהיהודים בעולם חושבים עליה. עד כמה עמוקה באמת חיבתם לציון ולירושלים? האם היא חלק מהתוכניות שלהם לעתיד? האם יש בכוונתם לבוא ולהשתקע כאן ולסייע בבניית המדינה היהודית בגוף, בכסף וברווח? איך נסביר לעולם שהחיבה שלנו לציון והגעגועים שלנו לעצמאות יהודית אינם רק תוצאה של השואה?
המילים המקוריות של המנון התקווה קלעו יותר מהגרסה החדשה והמשופרת. בגרסה המקורית מדובר על עיר דוד, שבה הוא חי ומשל לפני אלפי שנים. זאת התביעה שיש לנו על ארץ-ישראל ועל ירושלים. הגרסה הנוכחית מדברת על עצמאות וחופש, אך אלה אינם ערכים יהודיים דווקא. כל אדם בעולם שואף לחיות בעצמאות ובחירות. ערכים אלה לא מחזקים כלל את התביעה הלגיטימית שלנו על ארצנו ועל עיר הבירה שלנו. אם אין אנחנו לנו, מי לנו? סיפור משה והמרגלים עדיין נמשך.
