Printer Friendly

לעשות טובה

מושג הצדקה מרכזי מאוד בהלכה ובחיים היהודיים בכלל. ההלכה אפילו קובעת סכומי מינימום, ולפעמים אפילו מקסימום, שיש לתרום לצדקה. צדקה במובן הזה כוללת תמיכה במוסדות תורניים ובתלמידי-חכמים, תרומה ישירות לנזקקים וגם סיוע מוסדות מתוקנים אחרים בתחומי החינוך, החברה והבריאות. כולנו ערים לגיוסי התרומות המתמשכים ולצרכים של יחידים וארגונים כאלה. אך מתן הצדקה הזה, אף שהוא חיוני וחשוב בזכות עצמו, איננו מקיף במלואו את ערך החסד ביהדות

 המילה "חסד" עצמה מצביעה על שבירת מחסומים בין אנשים, על יכולת להתחבר לרגשות של הזולת ולצרכים הנפשיים והרוחניים שלו. במובן זה, כשהנביא דורש מאתנו לאהוב לעשות חסד, הוא מדבר לא רק על מתן צדקה, על תרומה של ממון ומוצרים אלא גם על תרומה של זמן, על גישה מתחשבת ויצירת תחושה של אהדה בין בני-אדם. הכנסת אורחים היא דוגמה טובה לכך שלפעמים נוח לנו יותר לממן למישהו חדר במלון מאשר לארח אותו בביתנו. זה אמנם מעשה צדקה, ואין לזלזל בו, אבל זה עוד לא מעשה של חסד אמיתי, שכן בחסד אנחנו נדרשים למעורבות אישית עם הזולת, ולעתים קשה לאנשים לגלות מעורבות כזאת.

בני אדם מטבעם נרתעים משבירת מחסומים. משום כך התורה יוצאת מגדרה, כביכול, כדי ללמד אותנו כמה חיוני לעשות מעשי חסד, על אף שהחסד לפעמים מנוגד לטבע שלנו. חלק מהרתיעה שלנו נובע מכך שאיש אינו רוצה להיחשב פתי או פראייר, אדם שאפשר לנצל אותו בקלות. לכן כשמישהו מבקש מאתנו טובה, לא כסף, אלא סתם טובה, להביא לו דואר או לקנות לו מצרכים וכו', הנטייה הטבעית שלנו היא לסרב מחשש שיש פה ניצול. יש בנו קול שאומר "למה לי לעשות לך טובה? מתי אתה עשית משהו בשבילי?" התורה רוצה שנפסיק לחשוב בצורה כזאת. אסור לאדם לעשות טובה לאדם אחר תוך שהוא מזכיר לו שכאשר הנסיבות היו הפוכות, הוא סירב לעשות בשבילנו אותו הדבר.

החסד, אם כך, הוא מטרה תובענית מאד. חסד דורש מאתנו שינוי מוחלט בגישה שלנו כלפי הזולת ובאופי ובאישיות שלנו. התלמוד רואה בברכת שלום מעשה של חסד שיכול להאריך את ימיו של אדם בעולם. לא לעתים קרובות אנחנו מתייחסים כך לברכת שלום ידידותית, אך התלמוד רואה במעשה חברתי פשוט זה מעשה בעל חשיבות קוסמית.

תנועת המוסר שמה את המחוות החברותיות הקטנות, לכאורה, האלה ואת ההתחשבות בזולת בבסיס ההגדרה שלה לערכי המוסר של היהדות. להיות יהודי טוב פירושו להיות מסוגל לעשות טובה לאנשים אחרים בלי להרגיש טינה והתמרמרות. זאת משימה לא קלה.

בבתי-ספר רבים נהוגות תוכניות חסד שבמסגרתן התלמידים נדרשים לבצע מעשי חסד מוגדרים בזמנים קבועים לאנשים או לקבוצות שנקבעו להם מראש. ברגע של פתיחות, היו כמה תלמידים שקבלו בפני, ברבות השנים, על מעשי החסד שנכפים עליהם. במקום שהתוכנית תאמן את הצעירים האלה לאהוב מעשי חסד, היא השיגה את התוצאה ההפוכה. נדיר שכפייה מובילה לקבלה בנשמתו של האדם שעליו כופים. מעטים הקומוניסטים הטובים והנאמנים שנוצרו בגולאגים של סטלין או במחנות המעצר של היו"ר מאו. חסד, ביסודו של דבר, הוא הרגל שנרכש בבית ומקבל דגש בחברה הכללית. כאן, בישראל, במקום שהפחד הרווח בלב כולם הוא להיחשב פראייר, לפעמים החסד מתקשה לפרוץ החוצה. לנהוג היטב ובזהירות תוך התחשבות בנהגים אחרים בכביש, אפילו באידיוט שמנסה להיכנס לנתיב שלך, גם זה מעשה חסד בסופו של דבר.

אברהם אבינו ושרה אמנו בנו את העם היהודי על בסיס חסד. העולם עצמו בנוי על רעיון החסד. במובן זה, כשאנחנו עושים טובה למישהו אחר, אנחנו בעצם עושים טובה לעצמנו.