Printer Friendly
המטרה העיקרית בחינוך
אחרי שנתן לי את ברכתו לפרויקט השאפתני שיזמתי, הוא המשיך ומנה בפניי שני כללים שצריכים להנחות אותי במאמציי בחינוך תורני (ובחינוך בכלל). הכלל הראשון היה לזכור תמיד שהישיבה הוקמה כדי להיטיב עם התלמידים, ולא למען המורים, מועצת המנהלים או לכבודו של ראש הישיבה, אלא אך ורק למען התלמידים. תפקידו של ראש הישיבה לזכור זאת תמיד וליישם את הכלל הזה הלכה למעשה. בכל ניגוד עניינים בין רווחת המורים לרווחת התלמידים, האינטרסים של התלמידים צריכים לנצח. הוא אמר לי שאת הכלל הזה צריך להחיל גם על בבתי חולים, שבהם רווחת החולה צריכה להיות המטרה הנעלה, מעל טובתם של הרופאים, האחיות, המנהלנים וכל מי שקשור למוסד.
הכלל השני שהוא אמר שצריך להנחות אותי היה שאסור שהישיבה, או בית הספר, יהיו מיטת סדום. בסדום הקונפורמיזם היה החשוב ביותר. הייתה מיטה, ואדם שלא התאים לה בדיוק, קוצר או הוארך בהתאם לנדרש כדי שיתאים למיטה הזאת. סדום לא היה מקום שהצטיין באינדיבידואליות או בסובלנות כלפי "האחר". הוא אמר לי שכל תלמיד הוא ישיבה בפני עצמו וצריך להתייחס אליו ככזה עד כמה שרק אפשר.
השתדלתי לפעול לפי שני הכללים האלה ב-20 שנותיי כראש הישיבה, ופעמים רבות, אך לא תמיד, הרגשתי שהצלחתי.
לא מכבר קראתי מאמר בכתב-עת עברי על הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין זצ"ל, שזה מכבר זה מלאו 60 שנה לפטירתו. מחבר המאמר, כיום מנהל בכיר באחד מזרמי החינוך בישראל, סיפר על החוויה שלו כילד במעונות באחד המוסדות בירושלים לפני שנים רבות. האוכל שהוגש במוסד היה דל למדי, והנער הצעיר היה תמיד רעב. יום אחד הגישו במוסד פודינג שוקולד, והנער לקח את המנה שלו וטרף אותה מהר, ואז חזר לתור לבקש מנה נוספת. המגיש דחה את בקשתו בהערה גועלית. הנער המתוסכל והזועם הפך את מכל הפודינג ושפך את תכולתו לרצפה. הנער הוכה על מעשהו, וראש המוסד גער בו בפומבי והשפיל אותו. הוא אמר לו שאת גורלו, אם יסולק מהמוסד ואם לאו, יכריע למחרת היום הרב אריה לוין, המורה הרוחני של המוסד.
הילד עבר לילה ללא שינה ובכה על מר גורלו. למחרת בבוקר הוא פגש את הרב אריה, שביקש ממנו לשבת לידו. הוא שאל אותו: "שפכת את המיכל כמו שהם אמרו שעשית?" והילד הודה באשמה. "תעשה דבר כזה שוב?" שאל הרב אריה. "לא, לעולם לא", השיב הילד. הרב אריה שאל אותו, אז "אתה באמת אוהב פודינג שוקולד?" "כן", ענה. הרב אריה אמר, "גם אני אוהב פודינג שוקולד ולכן יש לי כאן שתי מנות. אז בוא נשב ונאכל יחד פודינג שוקולד". ברגע ההוא, סיפר המחנך, הבנתי מה זה יהודי תורני.
על מערכות החינוך בכל העולם מוטל לעמוד באמות מידה שממשלות קובעות, להתמודד עם איגודי מורים, עם התערבות מצד הורים ועוד קבוצות ואנשים. נדיר שכל רובדי הבירוקרטיה האלה מתחשבים ברווחת התלמיד הפרטי. אין מקום לפודינג שוקולד במערכת החינוך שלנו. משום כך, בתי הספר מודדים את הצלחתם לפי ציוני מבחנים ושאר קריטריונים אובייקטיביים. אך התלמיד, כפרט, לא מתאים יפה לשום קריטריון אובייקטיבי. להצליח ללמד את התלמיד כפרט ולהעניק לו תחושת ערך עצמי - זאת צריכה להיות המטרה העיקרית של החינוך. אם המטרה הזאת תושג, הידע וכל ההישגים האובייקטיביים יבואו בעקבותיה. זאת המטרה שהחינוך צריך להשיג ואליה ובה עלינו למקד את מבטנו.
הרב דוב בערל וויין
