Printer Friendly
נאמנות
בשבועות שאחרי פסח חלים ימי זיכרון שנועדו להנחיל משהו מזיכרונות יהודיים חשובים לדורות הבאים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות מבקשים להעביר את הזהות של העם היהודי ואת דברי ימיו לדורות החדשים, שלא חוו את האירועים שהימים האלה מייצגים ומזכירים.
לדאבון הלב, יום הזיכרון לחללי צה"ל ולקורבנות הטרור איננו זקוק לזיכרון, מפני שהמציאות הזאת נמשכת בחיינו בישראל גם היום. אך הניכור של חלק גדול מהעולם היהודי מדתו, ממצוותיו וממסורותיו יצר מצב מסוכן של שיכחון בתוך הקבוצה הזאת. כבר יש יהודים ששכחו את השואה, ויש אפילו כאלה שמפקפקים בה, שמבקשים שנושא השואה יישכח ולא יידון שוב ושוב. די כבר! הם צועקים. תפיסה כזאת תוביל במהרה להכחשת השואה היהודית בשם הסולידאריות עם גורמים פרוגרסיביים רדיקליים יותר של המערב ושל העולם המוסלמי.
אשר ליום העצמאות של מדינת ישראל, חלקים גדולים בעולם היהודי מתעלמים ממנו ממניעים תיאולוגיים, פוליטיים ופסיכולוגיים עמוקים. יהודים בשמאל הקיצוני מכנים את הקמת מדינת ישראל טעות, ויהודים רבים מהימין הדתי החרדי רואים בה משיח שקר. יהודים שמכהנים בממשלות זרות תמיד פועלים נגד האינטרסים של מדינת ישראל, ואחר-כך כותבים ספרים על הסיבות לכך שמאמציהם להשכין שלום לא נשאו פרי.
משום כך יש יהודים רבים, ובוודאי הרבה יותר לא-יהודים, שמבקשים למחוק את המאה הקודמת בהיסטוריה היהודית והעולמית ולהתחיל הכול מחדש כאילו דבר לא קרה. מדיניות שמבוססת על נקודת מבט כזאת בהכרח תהיה נטולת כל בסיס במציאות ושוגה באשליות.
בעולם האמיתי שבו אנו חיים, גורל העם היהודי כולו קשור קשר בל ינתק לרווחתה של מדינת ישראל היהודית. יותר משליש מיהודי העולם חיים כאן, ובמידה רבה, מתוכם יוצאים מורים, תלמידי-חכמים, ומנהיגים פוליטיים וחברתיים לכל העולם היהודי. לפיכך, קשר רגשי ונאמנות לקיומה של מדינת ישראל נראים לנו דרישה מתבקשת וטבעית בכל חברה יהודית.
לצערי, אלה לא קיימים אפילו כאן, במדינת ישראל עצמה. לנוכח חלק מהדברים שמופיעים בעיתונות הישראלית, בתוכניות רדיו מסוימות ובתוכניות טלוויזיה לא מעטות, אפילו חייזר ממאדים היה משתכנע שמדינת ישראל היא הנבל הגדול של העולם, מי שאחראי לכל הצרות של האנושות בימינו. הרעיון של נאמנות יהודית הפך זר למגזרים גדולים בחברה היהודית. לא מלמדים אותו. בהרבה בתי ספר יהודיים כאן ובעולם, הוא נעדר מהתוכניות של ארגונים יהודיים שפועלים בקמפוסים רבים ואיננו נוכח באווירה של הרבה בתים שמתכנים יהודיים. למען האמת, נאמנות נחשבת עניין אנכרוניסטי, משהו שעבר זמנו, שאיננו מתאים לרוחה של החברה המתורבתת של ימינו.
לפני שנים רבות, כשהייתי תלמיד בבית ספר יסודי ממלכתי בארה"ב, לימדו אותנו לזכור את המוטו האמריקני המפורסם "ארצי, לטוב ולרע, ארצי!". ברור שזה כבר לא המוטו שנלמד בבתי הספר באמריקה היום. המוטו היום היא משהו כזה: "ארצי, אם היא מתאימה לאמונות הקדומות החזקות שלי ולא סוטה מהן כהוא זה, אז ארצי!"
כשיהושע בן נון נכנס לארץ ישראל עם בני ישראל לפני אלפי שנים, התנ"ך מספר לנו שהוא נתקל באדם זר (שאחר-כך התברר שהוא מלאך שנשלח משמים). בלי לדעת את זהותו או מה כוונותיו, שאל אותו יהושע רק שאלה אחת: "הלנו אתה אם לצרינו?" אין מצב ביניים בתשובה לשאלה זו.
היא מציגה את המציאות האכזרית של החיים היהודיים ואיננה משאירה מקום לאשליות או לתשובה אוטופית, מאוזנת, נטולת נזק היקפי ומוסרנית אך בלתי מושגת. נאמנות לתורה ולמצוותיה, נאמנות לאחינו היהודים באשר הם ונאמנות לארצנו ולמדינתנו הם הערובה לקיומנו ולהמשך הצלחתנו. אולי זה נראה מיושן לדגול בנאמנות בעולם המוזר של ימינו, אך גם נאמנות למושג הנאמנות עצמו היא מרכיב חיוני בחיים היהודיים.
