Printer Friendly
הומור יהודי
לכבוד חג הפורים הקרב כתב רב יהודי ידוע מאמר על הומור יהודי בכתב עת עברי. לאחר שקראתי את המאמר, קיבלתי השראה לכתוב את הטור הזה על אותו נושא.
ישנה למעשה רק הגדרה מעורפלת אחת להומור יהודי. במזרח אירופה תלוי היה ההומור היהודי במידה רבה על היידיש הארצית ורבבות הניואנסים שיש בה, מה שהיה "הלינגווה פרנקה" של החברה היהודית.
לפני כמה עשרות שנים יצא ספר פופולרי שכתב ליאו רוסטן שנקרא "שמחת היידיש". בסופו של דבר זה היה אוסף של בדיחות, מקצתן משעשעות מאוד, מקצתן גסות ורבות מהן מתמיהות.
התנאים הקשים שבהם חיה יהדות מזרח אירופה כמעט כפו עליה סוג מסוים מאוד של הומור. ההומור היה הומר של לעג עצמי, תמיד מעט עוקצני ואירוני לגמרי. הוא היה אמור לשעשע ולא לפגוע. הוא מעולם לא שם לו למטרה יחידים אלא יותר הגיב על המתרחש בחברה, על אירועי התקופה ונסיבותיה. תמיד היה בו צד אפל, אך הוא מעולם לא היה מדכא או מריר באמת. הוא הכיר בחולשות האדם, אפילו באלה של אנשים דגולים ולא חשש לצחוק עליהם, אך לא ללעוג להם.
הדוגמה הטובה ביותר להומור יהודי מזרח אירופי נמצאת בספריו של שלום עליכם שחי בראשית המאה ה-20. כשמארק טווין פגש אותו בניו יורק כשזה ביקר באמריקה, הוא אמר לו "אומרים שאני שלום עליכם האמריקני". האמת היא שהיה דמיון גדול ביצירותיהם מפני ששניהם שמו דגש על הומור מצבי ולא על בדיחות עצמאיות פשוטות ומצחיקות.
בוודוויל האמריקני ואחר-כך בהומור היהודי של "חגורת הבורשט" המפורסמת פרחו הקומיקאים היהודים. ג'ק בני, אדי קנטור, מילטון ברל, הני יאנגמן והאחים מרקס, בין היתר, זכו כולם לתהילה ולעושר כשהשתמשו בקומדיית המצבים שאפיינה את החיים היהודיים במזרח אירופה. הם היו היורשים הטבעיים של הבדחן, הבדרן שהופיע בחתונות יהודיות במזרח אירופה ושל רב הפורים שהיה דמות קבועה בכל חגיגות פורים. הבדחן לעג לחתן ולכלה, למוסד הנישואים עצמו, למחותנים ולכל מגרעות חיי המשפחה. רב הפורים נעץ סיכה בבלון הנפוח של המנהיגות הדתית של הקהילה.
הם וצאצאיהם האמריקנים תמיד הציגו את עצמם כקצת נעבכים, תימהונים וטיפשים משהו. הם התבוננו בחיים, באקראיות ובסכנות שיש בהם ולעגו לעצמם כנשק ההגנה האולטימטיבי מפני עולם כזה. הם היו בעצם הסנוניות הראשונות של קומדיות המצבים ששלטו בטלוויזיה האמריקנים פרק זמן מסוים. במובן זה, ביל קוסבי, ג'רי סיינפלד וריי רומנו פעלו כולם במסורת ההומור היהודי של מזרח אירופה, בין אם עשו זאת ביודעין ובין אם לאו. אבל קרוב לוודאי שהומור כזה משותף לאנושות כולה ואיננו מוגבל רק לקבוצה אתנית אחת או לחברה מסוימת.
הצחוק הוא מרפא לרבים מתחלואי האדם, והרצון לצחוק הוא כמעט אינסטינקט שמוטבע בנו. שימו לב באיזה שלב מוקדם בהתפתחותם לומדים תינוקות לצחוק ולצחקק.
התלמוד עצמו מתאר הרבה מצבים מצחיקים ואירוניים. הוא ממליץ למורים להתחיל בכל יום את השיעור בדברי הומור. כל הנואמים ימהרו להסכים שסיפור משעשע בראשית דבריהם תמיד תורם רבות לקשב של הקהל גם בשאר הנאום. צמיחתו של הסטנד-אפ היא בעצם עוד צורה של הופעת הבדחן בחתונות היהודיות. זאת הופעה מבדרת שיותר קשה להצליח בה מאשר בקומדיית מצבים, שנשענת על ההתפתחות הדמויות ולא על בדיחות קצרות ומהירות.
אבל אנחנו רואים ששני סוגי ההומור היו נפוצים מאוד בעולם היהודי. ההומור היידישאי לעתים קרובות היה קצת נועז, אבל מעולם לא חצה קווים אדומים של גסות או הפקרות מינית. למרבה הצער, אי אפשר לומר אותו דבר על סוג ההומור שקיים היום בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט.
אנשים מתייחסים לעצמם ברצינות תהומית ואינם מסוגלים לצחוק על עצמם, דבר שתמיד היה סימן ההיכר של ההומור היהודי. בחתונות ריקודים פרועים ומוזיקה מחרישת אוזניים תפסו את מקום הבדחן ברוב העולם היהודי היום. חבל. לכולנו לא יזיק מבט אירוני על עצמנו מדי פעם בפעם.
אך חג הפורים חל השבוע, ואולי נשמע בדיחות פורים טובות והומור יהודי משובח למרות הכול.
פורים שמח ושבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
