Printer Friendly
מלחמה הומאנית
בני אדם חושבים, שאינם נשלטים על ידי סיסמאות ודמיון פרוע, מבינים שמלחמה הומאנית היא אוקסימורון, סתירה אדירה. מלחמה לעולם אינה הומאנית, אך לא פעם היא מהלך נחוץ. תמיד יש בחירה מוסרית קשה כאשר מתלבטים אם לצאת למלחמה או להתגונן במלחמה שהצד השני פתח בה. מלחמה תמיד כרוכה בהרג מכוון של בני אדם אחרים. בכל מצב שנדמיין, כל עוד זאת מלחמה, זאת לא התנהגות הומאנית. למרות זאת, פעמים רבות זאת התנהגות הכרחית כדי שבסופו של דבר ישרוד איזה צלם אנוש, איזו הומאניות, בסוף המלחמה, גם אם המלחמה עצמה איננה הומאנית.
קשה לדמיין איך הציוויליזציה, כפי שאנחנו מכירים אותה, הייתה שורדת את המאה העשרים בלי ניהול מלחמה חסר רחמים בגרמניה וביפן. ארה"ב נמצאת בעיצומה של מלחמה אכזרית בטרוריסטים המוסלמים באפגניסטן ובעירק ובחשאי גם בפקיסטן. שיטות הפעולה בסדרת המלחמות הזאת רחוקות מלהיות הומאניות, אבל גם הפעם, לצערנו, הן נחוצות אם תרבות המערב רוצה להוסיף להתקיים. הבחירות הקשות שהמציאות מאלצת בני אדם מוסריים לעשות מובילות לפעמים להתנהגות בלתי מוסרית לכאורה, אך אסור לנו לראות את הדברים בחלל או בלי הקשר.
שאלת האומניות או המוסריות היא שאלה שיש לה משמעות רק כאשר דנים בה בקנה מידה יחסי. לפיכך אין מקום לשום שיפוט אבסולוטי על מלחמות ועל השיטות שמפעילים במסגרתן כדי להגיע לסיים אותן בהצלחה.
מטרת היהדות היא שלווה ושלום של הפרט ושל האומה. למרות זאת, התורה איננה תומכת בפציפיזם קיצוני. התורה מכירה במושג של מלחמת מצווה, מלחמה שהיא כורח בל יגונה, כמו המלחמה נגד עמלק (התגלמות הרשע במונחי התורה) או מלחמה להגנה עצמית ולשימור עצמי. התורה גם דנה במלחמות שנקראות מלחמת רשות, מלחמות שהתורה מתירה על אף שעל פניהן אינן חיוניות בעיני רבים. התורה לא אומרת לנו איך לנהל את המלחמות. היא מתירה אף מחייבת השמדה מלאה של רשעים כדוגמת עמלק, ויש גם תנאים לכריתת שלום ולפיוס עם האויב לפני שפותחים בפעולות האיבה. אך ברגע שהמלחמה מתחילה, אין כמעט מקום למלחמה הומאנית, פשוט מפני שאין חיה כזאת.
הביקורת של אנשים מבחוץ שאומרים שמלחמות מהסוג הזה אינן מוצדקות מפני שאינן אנושיות היא ביקורת לא מציאותית ואפילו אכזרית ולא מוצדקת. התורה איננה עיוורת לקיומו של הרשע בעולמנו. היא מלמדת אותנו שצריך להכיר ברשע ולהילחם בו. מאחר שהרשע נלחם את מלחמותיו בצורה מרושעת, בוודאי לא בצורה הומאנית לפי שום הגדרה של המונח, מלחמה ברשע בוודאי לא תוכל להיות מלחמה הומאנית. זאת המציאות האכזרית של החיים בעולם הזה שאיננו מושלם, בעולם שרובו מסוכן ומרושע.
למרות זאת התורה מדגישה בפנינו שהמלחמה גובה מחיר רוחני ומוסרי אפילו מן הצד הצודק, כשהוא נאלץ להשתמש במאבק מזוין כדי להציל את עצמו ואת אורח חייו. דוד המלך, אחד הלוחמים הכי מוכרים ומוצדקים בהיסטוריה היהודית, האיש שהביס סוף סוף את אויבי ישראל בארץ ישראל אחרי 400 שנה של סכסוך, לא הורשה לבנות את בית המקדש בירושלים בגלל מעורבותו במלחמות. מלחמות הן דבר חיוני לפעמים, אבל לעולם אינן עניין נעים או הומני.
תמיד יש מחיר להשתתפות במלחמה. אך יש דברים רבים ומצבים רבים בחיים שבהם אתה מפסיד בכל מקרה, ואז ההחלטה צריכה להיות איפה תפסיד יותר ואיך אפשר למזער נזקים. כשהמאבק הוא ברשע שמאיים תמיד להכריע אותנו, הדרך הפחות רעה היא להילחם בו ולהביס אותו. העימות לעולם לא יעמוד בתנאים המלאכותיים של הומאניות בשעת מלחמה, כפי שדורשים צדקנים או פציפיסטים, שלרבים מהם יש דעות קדומות מלכתחילה.
עלינו תמיד להשתדל להיזהר שלא להפוך לעם אכזרי. התורה מבטיחה לנו שגם אם נצטרך לצאת למלחמה, הקב"ה ידאג שתמיד תהיה בנו חמלה ושלא נהיה לעם אכזרי. אני משער שאי אפשר לצפות ליותר מזה כשמנהלים מלחמה - באופן הכי הומני שאפשר.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
