Printer Friendly
קיצור דרך
חכמי התלמוד, מתוך הבנה עמוקה של התנהגות האדם והתנהגות הלאום, אמרו שקיצור הדרך להשגת הכרה וחשיבות בעולם הזה היא להיות נגד העם היהודי. בימינו ההשקפה הזאת קצת השתנתה והפכה להתנגדות למדינה היהודית, למדינת ישראל. התלמוד אומר "כל המצר לישראל נעשה ראש", כל אלה שמתנגדים לעם ישראל (על אף שזה בוודאי חל גם על המדינה) ומשעבדים אותו, הופכים למפורסמים ומצליחים, לכאורה.
מי שמע את בוליביה נוקטת עמדה חשובה בכל נושא עולמי אחר עד היום? אבל עכשיו בוליביה רוצה למלא תפקיד בזירה העולמית ולכן היא תוקפת את המדינה היהודית. ומה עם לוחם זכויות האדם, הוגו צ'אבז מוונצואלה? מה עם הבעיות ההומניטריות שלו? ואם הוא מתעניין כל כך בזכויות האדם, למה הוא לא מתחיל בבית, בקראקס? מפני שקיצור הדרך לפרסום וקיצור הדרך להקלת הלחצים על העוולות שהם עצמם עושים הוא לדבר בקול רם נגד ישראל ולהתיר מעשים אנטישמיים בארצותיהם.
איזו סיבה אחרת יש לשבועון טיים בארה"ב לפרסם על השער שלו את השאלה הצינית בדבר קיומה של מדינת ישראל? הם מעוניינים למכור יותר שבועונים, והשמצת ישראל היא קיצור הדרך לפופולריות. רק תשאלו את הניו יורק טיימס, הגרדיאן וסי-אן-אן, והם יאשרו שהשיטה הזאת מצליחה ביותר. התלמוד צדק, כרגיל.
אבל יש לקחים היסטוריים שנדמה שהעולם מסרב ללמוד. כל האימפריות שרדפו את עם ישראל, החל מפרעה במצרים ועד ברית המועצות של גורבצ'וב, לא עמדו במבחן הנצח, ואילו העם היהודי השתמר, נשאר חיוני ובעל השפעה, בלי שום יחס לגודלו, על התקדמות התרבות. כמו קיצורי דרך רבים שנראים מפתים ומוצלחים בתחילה, קיצור הדרך בנוגע לרדיפת יהודים הוא בומרנג בטווח הארוך. למרבה הצער היהודים תמיד משלמים מחיר גבוה בתחילת הסיפור.
נראה שגם הפעם ניפגע. העולם הצבוע בוודאי יתבע להעניש את ישראל על מלחמת ההגנה שלה. כל "ההומניטרים" יבכו בדמעות תנין על חורבן עזה, אך מעטים מאוד יהיו כנים בדבר הסיבה האמיתית לחורבן הזה והצד האשם במאבק. עם זאת, אני בטוח שעוד יבוא היום שבו קיצור הדרך הזה יתהפך ויוביל לשום-מקום. ההיסטוריה כולה מלמדת אותנו שזה בלתי נמנע.
אבל עד שזה יקרה, נצטרך להיות חזקים וגאים. התלמוד מלמד אותנו גם שהעם היהודי הוא החזק מכל העמים, ביצה קשה שיכולה לשאת את החום. יהיו לנו מספיק הזדמנויות להוכיח את זה בעתיד הקרוב. הגאווה והכוח שמפגינים צה"ל והעורף בחודש האחרון בוודאי יעמדו לנו למגן באירועים שיבואו עלינו בתקופה הקרובה והמכרעת.
אין ספק שאנחנו מייחלים לכך שהעולם הלא-יהודי יחבב אותנו. הבעיה היא שכל המאמצים שלנו להשיג את המטרה הזאת מעולם לא עלו יפה. התבוללות, שמירה על פרופיל נמוך ואפילו ביקורת כלפי העם היהודי ומדינת ישראל לא הוכיחו את עצמם בטווח הרחוק של ההיסטוריה.
רק אחרי השואה, חל שינוי מסוים בגישה כלפי היהודים, שינוי שהגיע בעיקר בעקבות תחושת אשמה איומה ולא מתוך אהדה והבנה. כשהשואה הולכת ומתפוגגת מהזיכרון, האויבים שלנו משתמשים בה נגדנו בכך שהם מכחישים את עצם קיומה או בכך שהם מאשימים אותנו בגרימת "שואה" נוספת. משום כך מדינת ישראל מוצגת עם צלבי קרס והחיילים שלנו מכונים נאצים.
בדרך זו מושגות שתי מטרות: יש הקלה בתחושת האשם של העולם בעניין השואה האמיתית והשנאה השקרית והלא הגיונית כלפי יהודים ומדינת ישראל מקבלת צידוק. צירוף המקרים שהביא לכך שכל כך הרבה פושעים ונוכלים יהודים נחשפו בזמן האחרון רק מסבך את הסוגיה ומקשה עלינו להתגונן מבחינה מוסרית ודיפלומטית. אף על פי כן, אסור לנו להיות מדוכדכים מדי בגלל המצב. עלינו להיות איתנים וכפי שלינקולן אמר לעשות את הדבר הנכון, כפי שהאלקים מאפשר לנו להבין אותו. אין לנו בררה. אנחנו מתכוונים לשרוד, להתקיים ולנצח. זאת תמיד הייתה התגובה של העם היהודי לקיצור הדרך המרושע והמסוכן שהעולם בוחר תמיד.
