Printer Friendly
ליל הבדולח
בדרך כלל מתחזה הרשע ולובש ארשת צדיקות. לנין, סטלין, פול פוט והיושב ראש מאו רצחו מיליונים בגלל מה שהם סברו שהינן סיבות מוצדקות אשר יועילו לאנושות. רבים בעולם המוסלמי עוטפים את התנהגותם הרשעה ואת מעשי הטרור שלהם באצטלה של דת ואמונה. אך, במידה מסוימת, האכזריות העצומה של רשעת הנאצים והגרמנים כלפי העם היהודי הייתה היוצא מן הכלל הזה. שם היה רשע צרוף נטול בושה ונטול הסוואה, בלי להציג תירוצים ובלי להציע צידוקים.
העובדה הברורה הזאת הוצגה לעיני העולם כולו בליל הבדולח. בתי כנסת בערו עד היסוד, יהודים נרצחו, נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז, חנויות ובתים של יהודים נהרסו והושחתו. כל הדברים האלה התרחשו בלילה השחור ההוא לפני 70 שנה, בליל ט"ז במרחשוון ה'תרצ"ט (נובמבר 1938). היה ברור לכל מי שהיה מוכן לראות, שהפיתרון הסופי עומד להפוך למציאות. ליל הבדולח היה קו פרשת המים אפילו בחורבן יהדות אירופה. השאלה היחידה אחרי ליל הבדולח הייתה אם אפשר לעשות משהו כדי להציל את יהדות אירופה מהאסון שהיטלר ועוזריו תכננו לעם היהודי. לדאבון הלב, התברר שהתשובה המעשית לשאלה זו של חיים ומוות הייתה חוסר ישע וכמעט כניעה.
ליל הבדולח היה צריך לפקוח את עיניו של העולם המערבי באשר למה שגרמניה מתכננת לו חודשים ספורים אחר-כך - מלחמת עולם שתשמיד עשרות מיליוני אנשים ותהרוס את אירופה לדורות רבים. חלק מהטרגדיה של ליל הבדולח הוא העובדה שהוא לא פעל כצלצול ההשכמה הנחוץ לאלה שעוד היו מסוגלים להתנגד לגרמניה. וכך הגיע החורבן.
המשטר הנאצי בגרמניה היה ביסודו של דבר אנטי-דתי ונגד-אלקים, כביכול. לא במקרה בתי הכנסת הושמדו וספרי התורה חוללו. העם היהודי ייצג ועדיין מייצג אמונה ומורא שמים. יהודים כפרטים, על אף שמיליונים מהם נטשו את מצוות היהדות ואפילו את האמונה, נלכדו ברשת של הדת והמסורת היהודיים, של התורה. היטלר אמר שהבעיה היהודית היא גנטית ולא בעיה של התנהגות יחידים. רוב היהודים בגרמניה היו מתבוללים וגרמנים גאים, שנתנו לגרמניות שלהם עדיפות על פני מוצאם היהודי. אך את היהדות לעולם אי אפשר להפריד מן התורה, וגם אם היו יהודים שלא הבינו זאת, הנאצים הבינו זאת יפה.
ליל הבדולח היה התקפה על היהדות, על התורה, על אלקים עצמו, כביכול. היהודים תמיד נרדפו לא על התנהגותם האישית או על חולשותיהם האנושיות אלא על אמונתם ומערכת הערכים שהם ייצגו. היהדות הייתה אנטי-תזה לכל הדברים שהנאציזם והברבריות דגלו בהם. משום כך, ליל הבדולח הוא סמל לראשיתה של מלחמה כוללת ביהדות, בעם היהודי, בתורה ובאלקי ישראל. אנחנו יכולים לומר על ליל הבדולח מה שאמר רבי חנניה בן תרדיון, הרוג המלכות הגדול מהתקופה הרומית, על ספר התורה שבו נעטף כשנשרף חיים "גווילין נשרפין, ואותיות פורחות". הספרים והגיליונות נשרפים, אך אותיות התורה ומילותיה ממשיכות לפרוח באוויר. בתי הכנסת וספרי התורה של היהודים בגרמניה הפכו לאפר והיהודים נהרגו, אך ערכי התורה ונשמות הנרצחים מוסיפים לרחף באוויר, מונעים מהעולם מנוחה ומעוררים את מצפונו.
ליל הבדולח תובע מאתנו לחזק את קשרינו עם התורה והיהדות ולעמוד איתנים בשם הערכים והחיים של היהודים בכל העולם ולהיחלץ להגנת המדינה היהודית. יהיה זה אסון בל יתואר אם היטלר יזכה אחרי מותו לניצחון על התורה ועל העם היהודי. האמירה "לעולם לא עוד" היא כשלעצמה רק משאלת לב לא מעשית. רק מעשים ומאמצים פעילים יוכלו להבטיח שבאמת תהיה כאן מציאות של "לעולם לא עוד".
על כל יהודי מוטלת אחריות כלפי עצמו וכלפי עתיד משפחתו וגם כלפי ההיסטוריה והייעוד של העם היהודי לחזק את החיבור שלו ליהדות ולעם היהודי. את האש של ליל הבדולח צריך להפוך לאש התורה והיהדות בנשמות העם היהודי. אש שורפת ואש גם מחממת. היא יכולה להחריב, אבל גם ליצור. הבחירה הזאת עדיין בידינו, וליל הבדולח ומאורעותיו ממקדים את תשומת לבנו בבחירה זאת. מי ייתן וזיכרון ליל הבדולח יצית בכולנו אש לעתיד יהודי טוב יותר.
