Printer Friendly
בחירות
גם פה בישראל וגם בארצות הברית אנחנו עוסקים בבחירות המתקרבות, הארציות והמקומיות. הבחירות, כפי שאנחנו מכירים אותן במדינות הדמוקרטיות, הן תופעה מודרנית יחסית. רק אחרי שאירופה נטשה את הרעיון שיש למלכים זכות אלוהית למשול ואחרי ייסוד ארצות הברית לפני 230 שנה, קנה לו רעיון הבחירות אחיזה של ממש בתרבות המערב.
בתורה איננו מוצאים שום אזכור לבחירות של ממש. בתקופת התנ"ך רווח שלטון המלכים, על אף שבתקופת השופטים בישראל, זאת שקדמה לשלטונם של שאול ודוד, המנהיגים צמחו מן העם באופן ספונטני או שהעם קרא להם לשרת את הציבור. עם זאת, התפיסה שמנהיג ומדיניותו זקוקים לתמיכה ולאהדת הציבור תמיד היתה חלק מתפיסת העולם של היהודים. אנחנו רואים זאת במרידות נגד דוד ושלמה, בדברי ההתנגדות של הנביאים למדיניות פסולה של השלטון ובמאמציהם לתקן את ההתנהגות החברתית והלאומית.
החברה היהודית, גם אם איננה חברה של דמוקרטיה פרלמנטרית כפי שאנחנו מבינים זאת היום, בכל זאת היתה תמיד חברה שהטילה על מנהיגיה אחריות ולא היססה למתוח עליהם ביקורת. היהדות תמיד תיעבה רודנים ועריצים, וכולם, מלכים, כוהנים ותלמידי חכמים עמדו למשפט העם בדרך כזו או אחרת. כך היה בתקופת בית שני וגם בתקופת שלטון בית חשמונאי, כשהעם הביע את מרמורו ואפילו מרד בשלטון.
בעולם של לומדי התורה שלטו המריטוקרטיה והדמוקרטיה. כל ענייני ההלכה הוכרעו בהצבעה בסנהדרין. כשהסנהדרין לא הצליחה להתכנס ולפסוק הלכה בנושא חשוב בגלל ידה הכבדה של רומא, סוגיות חשובות נותרו בלי פיתרון ומענה. הלל ושמאי חלקו זה על זה בשלוש סוגיות. בדורות הבאים, כשהסנהדרין כבר לא יכלה להתכנס בצורה סדירה, הגיע מספר המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל, תלמידיהם, ל-312. שוב, השאלות הוכרעו בסופו של דבר באופן דמוקרטי, ברוב הקולות של בית הלל (ודעת הרוב הזאת קיבלה אישור בבת קול שיצאה מן השמים).
בכל מקום בהלכה אנחנו רואים שכלל היסוד של הכרעת הרוב מנחה את הפסיקה התורנית ואת התנהגות היהודים. הרוב תמיד זוכר את דעת המיעוט ומתחשב בדעתו (ולעתים, בתקופה מאוחרת יותר, כשהנסיבות השתנו, הפכה דעת המיעוט לדעת הרוב). אך העיקרון שהתורה עצמה קבעה, לפעול לפי דעת הרוב, נשאר העיקרון המכריע.
בכל דורות השיח ההלכתי, נשאר העיקרון הזה קו מנחה בכל הנוגע לפסיקה הלכתית. תמיד יש מקום לחדשנות הלכתית ולדעות אישיות, אבל ההיסטוריה כמעט תמיד נקבעת לפי דעת הרוב בעניינים האלה. זאת אולי לא דוגמה להתנהגות פרלמנטרית דמוקרטית, אבל זאת בוודאי דוגמה לרוח דמוקרטית שרווחה ביהדות ובחיי היהודים.
גם חיי היהודים, לפחות במזרח אירופה, התנהלו לפי עקרונות דמוקרטיים. ברוב המקרים בחירת מנהיגי הקהילה ורבניה הייתה תלויה בתמיכת הציבור. אולי דווקא בגלל ההליך הדמוקרטי מדי הזה סבלה תמיד יהדות מזרח אירופה ממחלוקות ומסכסוכים קשים. מאחר שלא הייתה דרך ליישב אותם, הם הוסיפו לבעבע מתחת לפני השטח של החיים היהודיים שם.
היה מעין פרלמנט יהודי אוטונומי שפעל כמה מאות שנים במזרח אירופה ונקרא "ועד ארבע הארצות" (פולין הרוסית, גליציה, ליטא, וווהלין). אך הנציגים בוועד הזה לא נבחרו בהצבעה עממית אלא ייצגו את האליטה המנהיגותית של החברה היהודית אז.
לפני כמאה שנה קמו במזרח אירופה מפלגות יהודיות שהתמודדו בבחירות הרשמיות בארצותיהן. הבחירה של רבנים ואחר-כך של הרבנות הראשית כאן בישראל עברה לידיו של מנגנון בחירה שבו היו חברים אנשים מגופים מייצגים בציבור הכללי.
בסוגיה של זכות הצבעה לנשים, שהראי"ה קוק ואחרים התנגדו לה בתחילה, הכריעה לבסוף היהדות לטובת הצבעת נשים, כשזו הפכה לנורמה בכל ארצות המערב באותה תקופה. וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שדמוקרטיה ובחירות הן דרך איומה לנהל מדינה, ובכל זאת, זאת עדיין הדרך הטובה ביותר שהאדם מצא. כבר מאות שנים היהדות מסכימה עם האבחנה הפוליטית הזאת.
