Printer Friendly
פרישה והתבדלות
אחת הדילמות הגדולות המטרידות כל אדם היא היחסים שלו עם הקהילה שבתוכה הוא חי. מה קורה כשאמות-המידה של התרבות וההתנהגות של הקהילה אינן מתאימות לאלה של הפרט? האם מותר לו לפרוש מהקהילה בגלל ההבדלים בהשקפות ובאמונות? מה האחריות של הפרט כלפי קהילה שאיננה עומדת בדרישות ובציפיות שלו?
ישנן סוגיות חשובות הרלוונטיות במיוחד לחיי היומיום היהודיים כאן, בישראל. לחלק גדול מהחברה הישראלית, בעיקר לחרדים (ולהבדיל - לערבים), אם כי לא רק להם, אין שום חיבור לחברה הכללית או לסדר היום הלאומי שלה. זאת תופעה שהיתה קיימת גם בעבר, בחיים היהודיים בגולה, וגם אז לא נמצא לה פיתרון שהשביע את רצון כולם. אני חושב שיהיה קשה לא פחות למצוא פיתרון היום, במדינה היהודית.
הנטייה לפרוש מן הכלל, להתבדל מן החברה, חזקה מאוד בזיכרון שלנו ובנפש היהודית. על אף שהגישה הזאת קיימת בכל מגזרי היהדות, היא באה לידי ביטוי בייחוד בחברה היהודית הדתית, שם הפיצול לקבוצות קטנות הפך לנורמה. בתי כנסת גדולים שוב אינם בתי התפילה המקובלים. במקומם צמחו מאות קבוצות קטנות של מתפללים שכל אחת מהן מוסיפה לחברה הכללית מעט מאד אחדות או תמיכה קהילתית. זה המצב בכל העולם היהודי היום, בישראל וגם בגולה.
בגרמניה שלפני מאה וחמישים שנה ויותר סחפה תנועת הרפורמה את יהדות גרמניה לסדר היום שלה. בתקופה זו בחרו אלפי יהודים להתקדם בחברה הגרמנית באמצעות התנצרות. למרבה האירוניה, הרפורמים האמינו שתנועת הרפורמה היא הכוח שימנע גל כזה של התנצרות. מנהיגות הקהילות היהודיות בגרמניה, שהיתה חלק מהארגון שכפתה הממשלה על הקהילות האלה, עברה לידי הרפורמים. כך שהארגון ככלל וגם רוב החברים בקהילה היו רפורמים.
מנהיגי הקהילות היו מוכנים לטפל בצורכי הקהילה של המיעוט האורתודוכסי שנותר, אך סדר היום הכללי של הקהילה התאים להשקפה של היהדות הרפורמית בגרמניה באותה עת. השאלה שניצבה בפני יהודים אורתודוכסיים בגרמניה אז היתה אם להישאר חלק מהקהילה הכללית. בפרנקפורט על-נהר-מיין הקים הרב שמשון רפאל הירש את הקהילה הפורשת המפורסמת שלו. הקהילה של הרב הירש עזבה את הקהילה היהודית הכללית של פרנקפורט והקימה קהילה עצמאית משלה. אך רבנים מגדולי ישראל חלקו על הגישה הזאת של הרב הירש, והבולטים שבהם היו הגאונים הרב יצחק דוב הלוי במברגר והרב עזריאל הילדסהיימר.
רוב היהודים האורתודוכסיים בפרנקפורט לא הלכו עם הקהילה הפורשת של הרב הירש אלא נשארו חלק מהקהילה הכללית, על אף שמטרותיה ומנהיגותה לא התאימו לאמונתם ולאורח חייהם המסורתי. במזרח אירופה הזהיר הגאון הרב נפתלי צבי יהודיה ברלין מפני הליכה בעקבות הרב הירש בקהילות ליטא שגם בהן החלה פושה החילוניות. הוא כתב בחריפות נגד התבדלות ואמר שפילוג כזה בקרב היהודים ה"קשה כחרבות בגוף האומה" - כלשונו, הוביל לחורבן בית שני.
אלה שתי השקפות שונות בשאלה איך להתמודד עם הבעיה של השתייכות לחברה או לממשלה שאיננה לטעמנו, שאיננה מתאימה לאורח החיים שלנו וליעדים שאנחנו מבקשים להשיג. נראה שבימינו ניצחה בציבוריות החרדית הגישה של הרב הירש. אין ספק שיש סיבות שונות לכך שידה של גישה זו היא על העליונה היום. הזרעים המרים שנזרעו במאות שנים של קרע בין חילוניים לדתיים הצמיחו פרי מורעל. אין ספק שההתבדלות המוצלחת של התנועה החסידית לפני כמאתיים וחמש מאות שנה חיזקה את הנטייה הזאת לפרוש מכלל הציבור.
המאבק העז על הציונות, שהשתלטה על העולם היהודי באירופה שלפני השואה, באמריקה וכאן, בארץ ישראל, לא הסתיים, לדאבון הלב, עם הקמתה של מדינת ישראל. קיווינו שתשרור יותר חוכמה והרמוניה בין כל הנוגעים בדבר עכשיו. ציפינו גם להבנה שכולנו יחד בסירה אחת, שבאמצע טיסה או הפלגה אין אפשרות לצאת, לפרוש.
אני מקווה שבשנה החדשה, עם כל ההזדמנויות והאתגרים שהיא מביאה איתה, יבואו לחברה שלנו גם יותר סובלנות ואחדות גדולה יותר. כך נזכה באמת ובתמים לשנה חדשה של הישגים והתקדמות.
