ספר דברים
ספר דברים, החומש החמישי בתורה, שונה מארבעת הספרים הקודמים של התורה בשפתו, בסגנונו ובתוכנו. ספר זה מורכב מהמילים שאמר משה רבנו לבני ישראל במישורים המזרחיים של עמק הירדן בחודש האחרון של חייו. המסורת היהודית רואה בספר דברים חומש אלקי לא פחות מארבעת חומשי התורה שקדמו לו. למרות זאת, יש הבדלים דקים, אפילו בשיטות הפירוש של התורה שבעל-פה, בין ספר דברים לשאר ספרי התורה. מפרשים רבים מצביעים על כך שארבעת חומשי התורה הראשונים חוברו, כביכול, על ידי הקדוש ברוך הוא ונכתבו ואומתו על ידי משה. ספר דברים, לעומת זאת, נתחבר על ידי משה בנבואה, אבל אומת, כביכול, על ידי הקב"ה שבכך העניק למילותיו את האלקיות שיש לתורה כולה, מעמד שדבריו של שום אדם אחר לא הגיעו אליו.
הדברים שמשה אומר לבני ישראל בספר דברים הינם בעלי עוצמה ולעתים ביקורתיים וחריפים למדי. הוא שב ומספר על כל מעידותיהם ומרידותיהם, על כל המריבות הקטנוניות ועל היעדר החזון. דור המדבר נכשל באתגרי החירות שניצבו בפניו. על אף שהוא היה בו בזמן הדור הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, הדור שקיבל את התורה בהר סיני, הדור הזה היה גם דור שלא הגשים את ייעודו. משה עצוב לא רק על מה שקרה לדורו אלא גם על מה שלא קרה, על התקוות שנכזבו. אולי זה סוג של עצבות – ההבנה שהייתה החמצה של הזדמנויות שלא ישובו לעולם - הוא המר והמדכא מכולם.
דברים רבים קרו לספר דברים באלפי השנים של הקיום היהודי. בספר מלכים אנחנו קוראים שהוא כנראה הוסתר מעין הציבור ואולי אף מידיעתו לפרק זמן מסוים, עד שהתגלה מחדש על ידי הכהן הגדול בזמן מלכות יאשיהו מלך יהודה. חכמים התלבטו בשאלה איך ייתכן שדבר כזה קרה, שספר שלם מהתורה אבד ונשכח מלב העם. יש תיאוריות רבות בעניין זה, אבל לא מצאתי תשובה טובה להתרחשות זו מלבד האמת הפשוטה שאם לא שמים לב לתורה, היא עלולה להיעלם אפילו מלב ממלכת יהודה.
אולי בגלל ההתרחשות הזאת תיאר לנו משה את מצוות הקהל שמתקיימת פעם בשבע שנים, כשמלך ישראל קורא את כל ספר דברים בפני המון העם שמתאסף בחצר בית המקדש לכבוד המאורע. הוא צפה מראש שיבוא יום שבו ספר דברים יישכח - אין זה נעים להקשיב לדברי ביקורת, לקבל תזכורת למגרעות ולהזדמנויות שהוחמצו. אנשים מעדיפים להניח מגילות כאלה בצד ולא לעסוק בהן. משום כך, לפחות פעם בשבע שנים העם צריך תזכורת לתוכנו של ספר דברים. ספר דברים הוא קריאת ההשכמה של העם היהודי – זכרו מה קרה ואל תחזרו על השגיאות האלה.
בליל הושענא רבא, בערב האחרון של ימי הדין והרחמים, יש נוהגים לקרוא את ספר דברים בציבור. אין ספק שזה נעשה לזכר מצוות הקהל בתקופת בית המקדש, אבל יש בזה גם יותר מזה. זאת הכפרה של העם היהודי על כך שפעם העז לחשוב שספר דברים יכול להישאר בצד ולהישכח. זאת הדרך שלנו להתנצל בפני משה על התעלמותנו מכל דברי הסיכום שאמר לנו ועל כך שהנחנו לעצמנו לשגות באשליות שנוכל לבחור ולברור חלקים מדברי התורה ולאמץ רק את אלה הערבים לאוזנינו ומלטפים את האגו שלנו.
אנחנו קוראים את ספר דברים בסוף הקיץ, בתקופה של חופשות והאטה בקצב החיים הקדחתני. אולי מסיבה זו ספר דברים לא מקבל את תשומת הלב הראויה שלו בחיינו ובנשמותינו. קריאתו באה בעיתוי בעייתי בלוח השנה של החיים אבל חבל להפסיד את ההשפעה ממנו, שכן חשוב שנלמד את לקחיו של הספר הקדוש הזה ונטמיע אותם. משה מדבר לכל הדורות, וראוי שנטה אוזן לדבריו.