Printer Friendly
שכנוע וחקיקה
העובדה שמשרד החינוך, באמצעות הכנסת, הסכים לממן 60 אחוז מהעלות של מערכת החינוך החרדית, של הישיבות הקטנות (ישיבות לגיל תיכון), עוררה סערה ומחאה בחלקים מהציבור הישראלי. המהומה מבוססת על העובדה שבתי הספר האלה לא התחייבו ללמד את מה שמכונה "תוכנית הליבה", שכוללת אנגלית, מתמטיקה, מדעים, אזרחות והיסטוריה ישראלית.
אלה שמתחו ביקורת על החוק שמאפשר זאת מכנים אותו עוד דוגמה לכפייה דתית, שמאלצת את המדינה לא רק לתקצב את התוכנית הזאת אלא גם להבטיח שהתלמידים האלה בסופו של דבר יהיו אנשים שלא יוכלו למצוא עבודה ולכן יהיו תלויים בנדבות של הממשלה כל חייהם, וכל זה על חשבון משלם המסים הישראלי שכבר נושא בנטל כבד. המתנגדים טוענים גם שהכספים האלה צריכים לעבור למערכת האוניברסיטאות בישראל.
בהתקפה על תוכנית המימון המוצעת יש הרבה דמוניזציה מיותרת של החרדים והדתיים באופן כללי וגם זלזול בחשיבות לימוד התורה להמשך קיומה של היהדות ולקיומו של עם ישראל.
אני סבור שנחוץ כאן מעט רקע היסטורי כדי להציג את המחלוקת הזאת באור הנכון. פעמים רבות מה שנראה לנו כאן, בישראל, כסוגיה חדשה איננו אלא המשך המאבק על סוגיית יסוד בעולם היהודי שנשארה בלתי פתורה דורות רבים. מאבקים אלה מהעבר מעוררים, אולי אפילו באופן בלתי מודע, זיכרונות שמשפיעים על החברה שלנו היום, גם אם לא מזכירים אותם או מתייחסים אליהם במפורש.
ב-100 השנים האחרונות של שלטון הצאר הרוסי, ניסה הוא לכפות, בסיוע, ולפעמים בהסתה, של משכילים יהודים מסוימים, על הקהילה היהודית הדתית באותה עת להכניס לתוכנית הלימודים בבתי הספר ובישיבות את לימוד השפה הרוסית, ספרותה ולימודי חול אחרים. ישיבת וולוז'ין הגדולה נסגרה בשבת ה'תרנ"ב (1892) על ידי השלטון הרוסי כשסירבה לקיים את הצו של שר החינוך של הצאר, צו שהגביל את לימוד התורה לשלוש שעות ביום ודרש גם הוספת לימודי חול לתוכנית הלימודים בישיבה.
השלטון הרוסי, גם הפעם בשיתוף הפעולה של משכילים יהודים באות העת, הקים שני סמינרים רבניים, האחד בווילנה והאחר בזיטומיר, כדי להנפיק "רבנים מודרניים" ברוח התרבות הרוסית של התקופה. שני הסמינרים האלה היו אסון, ורבים מתלמידיהם נכנעו ללחצי המורים הרוסים ואפילו התנצרו. בסופו של דבר, השלטון הרוסי עצמו סגר את המוסדות, אך הצלקת של תוכנית הלימודים הכפויה נשארה עד היום בגוף היהודי, בייחוד בחוגים דתיים.
בתקופה מאוחרת יותר, גם המאמץ המרוכז שעשה הממסד הישראלי בשנות החמישים לחלן ולשכנז את הנוער הספרדי שהגיע לארץ הוא זיכרון מר שטרם נשכח. זה הדלק שעדיין מזין את מפלגת ש"ס. לכן אפשר לקוות שהחברה הישראלית כבר למדה שאין שום טעם לנסות לכפות תוכנית לימודים על בתי ספר דתיים.
לא באתי לכאן להתווכח על היתרונות או החסרונות של תוכנית הליבה שמציע משרד החינוך מול תוכנית הלימודים הקיימת בישיבות הקטנות החרדיות. אני לא מאמין שהתורה מבקשת ליצור חברה שלמה של אנשים שאינם יכולים לעבוד. אבל באותה מידה שכפייה דתית היא חסרת תוחלת ומזיקה, גם כפייה חילונית הינה חסרת תוחלת ומזיקה. הסוגיות האלה אינן עניין לחקיקה, לצווים או להוראות ממשלה. הן עניין לדיון שקול ולשכנוע הדדי. ייתכן שאת מערכת בתי הספר החרדיים אי אפשר לשנות בשום אופן, אם כך, זאת הבחירה שלהם.
תקצוב מחקרים אקדמאיים שאין להם תועלת כלכלית מיידית מקובלת על מנהיגים ואנשי החינוך. תוכנית הליבה של העם היהודי בכל הדורות, הדבר היחיד שהבטיח את קיומנו גם כשתרבויות יוון ורומי, הרעיונות הנוצריים וההבלים המרקסיסטיים חלפו מן העולם, היתה לימוד התורה המתמיד וקיום מצוותיה.
כל השיפורים הנדרשים, ואין ספק שנדרשים שיפורים במערכת החינוך החרדית, צריכים לבוא מבפנים, לא מבחוץ ולא בכפייה. כוחות השוק והעובדה שהעוני לא יכול להיות בחירה נעימה לאורח חיים ישפיעו בסופו של דבר. הרעיון הקולוניאלי שהאנשים הנאורים תמיד יודעים מה טוב להמון הנבער כבר הוכח כמוטעה. הוא רק מעצים את ההבדלים ובסופו של דבר מעודד חוסר סובלנות ואפילו שנאה. אין ספק שיש כאן צורך בגישה אחרת לפיתרון הסוגיה.
