Printer Friendly
הרב אלכסנדר רוזנברג - יהודי כשר באמת
שלמה המלך מספר בקהלת משל על חכם ואלמוני, דל בממון ובתהילה, שמציל את העיר הנצורה בעצתו ובתבונתו, אך עד מהרה נשכח על ידי כל אלה שהפיקו טובה מחוכמתו ודבריו.
ההיסטוריה היהודית מלאה באלפי גיבורים אלמונים ש"הצילו עיר", אבל נשכחו ולא זכו להכרה על אף שדורות של יהודים חייבים להם על אומץ לבם, תבונתם ופועלם.
הרב אלכסנדר רוזנברג, גם אם הדור המבוגר יותר של הרבנים בארה"ב ובישראל עדיין זוכר אותו, הוא גיבור שזכה לחצי הכרה, במקרה הטוב, וקרוב לוודאי שזה גם בדיוק מה שהוא היה רוצה. אך דבריי אלה לא באים להספיד את הרב רוזנברג אלא לתאר איך הכשרות, במובן המעשי שלה, ניצלה וכיצד דגלה הונף והסטנדרטים שלה הוגבהו בעולם היהודי.
עקב האכילס של הרבנות האורתודוכסית באמריקה ב-60 השנים הראשונות של ההגירה היהודית הגדולה אליה היה ההשגחה על הכשרות. את התוהו ובוהו ששרר בענייני הכשרות אי אפשר כמעט לתאר. הגאון הרב יעקב יוסף זצ"ל, שנבחר כרב הראשי הראשון והיחיד של ניו יורק, נרדף עד מותו בטרם עת בשנת ה'תרס"ב על-ידי הכוחות היריבים שנלחמו על השליטה במזון הכשר בניו יורק.
ההשגחה על הכשרות הגיעה לידיהם של אנשים - יצרני מזון, מפיצים, קצבים, בעלי בתי מטבחיים, "רבנים" מפוקפקים ושרלטנים גמורים – שהיה ברור שנכנסו לעניין בגלל הרווח הכספי שיוכלו להפיק מלקוחות המזון הכשר. לתעשיית הכשרות הסתננו גם בוסים מושחתים של איגודי עובדים ואפילו ראשי משפחות של הפשע המאורגן. היו רבנים שנאבקו בגבורה בתוך הקהילות והשכונות שלהם כדי לשמור על הסטנדרטים של הכשרות, אבל לרבים היה זה מאבק יקר שבסופו של דבר הסתיים בתבוסה.
בשורש הבעיה הייתה העובדה שלא היה ארגון משותף שיוכל לנהל תוכנית של פיקוח מקיף על כשרות שתהפוך את הכשרות לעניין המוני ותנקה ממנו את הצורך הפרטי ברווחים, את הלחצים של יצרני המזון והספקים ואת דרישתם לסטנדרטים נמוכים יותר של השגחה.
השכר הנמוך להחריד ששולם לרבנים באמריקה באותה עת דחק אנשים רבים, שאחרת היו גדולים ומכובדים, לעמדות שבהן הם נדרשו לשתוק או להתפשר בנושא הפיקוח על הכשרות.
ארגון הקהילות היהודיות האורתודוכסיות (OU) התחיל לטפל בבעיה הזאת, אך רק כאשר הרב אלכסנדר רוזנברג מונה לרב האחראי על כשרות בארגון זה נעשתה התקדמות ממשית בתחום.
הרב רוזנברג, צאצא של משפחה מכבודת של רבנים מהונגריה, היה שילוב של קסם מהעולם הישן עם הבנה עמוקה של בני אדם והמניעים האמיתיים שלהם. היה בעל חוש עסקי מעולה, יושרה ללא רבב, חמלה עצומה לבני אדם באשר הם ורצון עז לשרת את הציבור. רצון זה תמיד איפשר לו לראות את התמונה הכוללת ולא רק את המקרה הצר שעומד לפניו.
הרב רוזנברג היה תלמיד חכם גדול, אדם שידע עם מי ומתי להתייעץ בענייני הלכה ומדיניות והתגלמות היעילות והיושר בכל מעשיו. אבל ההישג הגדול ביותר שלו היה שבכל מקום ועם כל אדם המפגש אתו תמיד היה חוויה של קידוש השם.
הרב רוזנברג חזה את היום, שאכן הגיע, שבו יהודי יוכל להיכנס כמעט לכל מרכול בצפון אמריקה ולקנות אוכל כשר בהשגחת הארגון האורתודוכסי. כל יהודי שנסע לכל מקום בארה"ב - לאלסקה, להוואי, ליוטה, לצפון דקוטה, ממש לכל מקום - יכול להעריך את השירות הגדול שהרב רוזנברג עשה כאשר הנהיג את הארגון בשנותיו המעצבות והפך את הרעיון של הפצת מוצרים כשרים לעניין שגרתי בתעשיית המזון הכללית.
הוא לא הסכים לפשרות בסטנדרטים של הכשרות ובכל זאת הבין היטב את הבעיות שהיו ליצרני מזון שרצו לעמוד בדרישות הכשרות. הוא תמיד אמר למנהלים של מפעלי המזון שהיו תחת השגחה: "אנחנו כאן כדי לעזור לכם. אנחנו לא הבעיה. אנחנו כאן כדי לתת לכם את הפיתרון."
מוצרים רבים היום כשרים היום בזכות הרוח החדשנית של הרב רוזנברג, בזכות הדיפלומטיה השקטה שלו ורצון הברזל שלו. הוא היה החלוץ והמשכלל של שיטת השחיטה ההמונית של עופות כשרים, שלאחר שיפורים ושכלולים טכנולוגיים נוספים הפכה לשגרה בכל העולם היהודי היום.
היה זה הרב רוזנברג שהדגיש בפני יצרניות מזון אמריקניות גדולות כמו קולגייט-פלמוליב, אייץ'-ג'יי היינס, ריצ'ס, פרוקטור אנד גמבל, בסט פודס ואחרות, את היתרונות שיוכלו להשיג אם יסכימו לייצר מזון כשר ויסכימו לפיקוח על הכשרות. התנהגותו האצילית, מראהו הנאה, לבושו המוקפד, יושרתו, חוכמתו ואמונתו הם שהטביעו רושם חזק ביותר על החברות הלא-יהודיות וכבשו את לבן עד שהתירו לרבנים "לברך את המכונות שלהם" ולהשגיח על המלאי ועל הספקים.
הרב רוזנברג אהב יהודים, את כל היהודים, מה שלא תמיד קל לעשות כשמעורבים בפעילות המעשית והיומיומית של הפיקוח והניהול של הכשרות. הייתה לו סבלנות אדירה. הוא מחל על כל עלבון אישי שהוטח בו על ידי אנשים קנאים ומרירים ותמיד חיפש הזדמנויות לעזור לזולת.
הרב רוזנברג היה נציג הרבנים למחנות העקורים בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. שם הוא נחשב למלאך גואל, בייחוד על ידי רבנים ומנהיגי חסידויות שניצלו. כשרבים מהם הגיעו לאמריקה כמה שנים אחר-כך, הרב רוזנברג עזר להם להתבסס וסייע להם בעצה, בכסף (הוא היה מפורסם בנדיבותו המופרזת), במשרות ובעידוד אישי.
הוא נהג ללכת לוויליאמסבורו ולבורו פארק בברוקלין בשנות לפני יובל שנים בחול-המועד ופשוט לעמוד שם, להתבונן בעגלות התינוקות, בבגדי החג, בדור שצעד שם אחרי השואה, ולחייך מבעד לדמעות.
לא אגזים אם אומר שאת הבסיס להרבה "הכשרים חסידיים" שקיימים היום הניח הרב רוזנברג. זה נכון גם לגבי הרבה ארגוני כשרות "פרטיים" מצליחים, שכולם אז, וכנראה גם היום, נשענים על השגחת הארגון האורתודוכסי בכל הנוגע לחומרי הגלם במוצרים "שלהם". הרב רוזנברג היה רחב לב ונדיב להפליא, ואם הוא חשב שעזרה למאמצים של אדם או ארגון אחר תסייע למטרה של השגת כשרות אמיתית, הוא תמיד תרם מעצתו, משיקול דעתו ומניסיונו.
