Printer Friendly
מציאות בלתי רצויה
בשבועיים האחרונים הלכו שניים מידידיי לעולמם. האחד היה תלמיד שלי שגדל בבית הכנסת שלי במונסי שבניו יורק ואחר-כך נעשה תלמיד חכם ומורה. הוא היה בן 52 בלבד כשהתקף לב לקח אותו לעולם שכולו טוב. האחר היה רב מכובד ממשפחה רבנית מקובלת וידועה שנפטר אחרי שהיה בתרדמת במשך כמה שבועות אחרי שנפגע בתאונת דרכים. הוא היה בא בימים ועתיר ניסיון, פיקח ויעיל בכל תחום.
מוות הוא כמעט תמיד אורח לא רצוי ובוודאי לא נוח ברוב המקרים. המציאות הזאת שכולנו בני תמותה רודפת אותנו כל חיינו. האתגר שעומד בפנינו הוא לא להניח למציאות הזאת להשפיע על חיינו במידה כזאת שנעסוק רק בה עד שתגרום לנו לדיכאון, לחרדה ולשיתוק.
התורה, באמירה המפורסמת שלה, מצווה אותנו לבחור תמיד בחיים. באמירה הזאת התורה מתכוונת לכך שלמרות כל המהלומות, האובדנים והאסונות שהם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, אנחנו חייבים תמיד לבחור בחיים כדי לממש את תכליתנו עלי אדמות. להתאושש, לשאת עיניים לעתיד במקום אל העבר, לא לשקוע במה שהיה יכול להיות אלה במה שעוד יכול לקרות - אלה מרכיבים מרכזיים בקיום שלנו כפרטים וכאומה. תכלית כל הלימוד והמסורת ביהדות היא להתמודד עם עובדת היותנו בני תמותה ובכל זאת לחיות את החיים במלואם בצורה יצרנית ורוחנית.
ביהדות, האמונה בחיי הנצח של הנשמה ממתנת את המציאות של המוות. על אף שאין שום אזכור ברור ומוגדר של הרעיון בתורה עצמה, חכמי התלמוד מצאו הוכחות ותימוכין רבים לרעיון בבחינה מדוקדקת של מילות התורה ושל מיקומן בטקסט.
התלמוד רואה בקיומנו בעולם הזה קיום זמני בלבד, מטבע הדברים, אך גם מאמין שאחרי מות הגוף ממתינים לנו בשמים הנצח והמשפט. הביטוי שמשמש בתלמוד לתיאור המעבר מהקיום הגשמי כאן לממלכת הנצח של הנשמה הוא "לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת". יש אמנם בתלמוד ובספרות הרבנית אינספור מטאפורות שמתייחסות לצורת הקיום האחרת הזאת, אך אין תיאור מוגדר ומוסכם של עולם הנצח, להוציא את העובדה שהוא רוחני בלבד ונוגע לחיבור של הנשמה עם בוראה. אף-על-פי-כן, עצם האמונה בנצחיות הנשמה הוא אחד הרעיונות הגדולים של היהדות ואחת הנחמות הגדולות בחיים. המוות איננו חור שחור שבולע הכול.
החיים הם ההזדמנות שלנו לזכות בחיי אלמוות, בחיי נצח. הרעיון הזה מעניק לחיים תכלית גדולה יותר מרווח גשמי והנאה גופנית בלבד. הוא מעניק להתנהגות שלנו כאן, בעולם הזה, חשיבות קוסמית וערך נצחי. בדרך זו החיים החולפים הופכים לחשובים שבעתיים, שכן להתנהגות שלנו כאן יש השלכות שהן מעבר לחלל ולזמן של העולם הזה ושל תהפוכותיו.
כולנו מתפללים ומקווים לשנים ארוכות ובריאות. אריכות ימים היא ערך יחסי. שלמה המלך מדבר בקהלת על "שנים אשר תאמר אין לי חפץ בם". הוא גם אומר שאריכות ימים היא לא תמיד ערך מוחלט - "ואילו חיה אלף שנים"... אין הרבה רווח באריכות ימים כזאת. ראוי לציין כאן ששלמה המלך עצמו, לפי המסורת היהודית, חי רק 52 שנים.
השאיפה לאלמוות נמצאת עמוק בכולנו. כולנו רוצים שהדורות הבאים לא ישכחו אותנו. הרדיפה אחרי תהילה וכבוד בעולם הזה היא במהותה, במידה רבה, רדיפה אחרי אלמוות וזיכרון של דורות הבאים. אנדרטאות ואתרי קבורה הם אחד הביטויים לרצון להיזכר גם כשלא נהיה כאן. אבל גם כאן התורה מזהירה אותנו שלא לפנות אל המתים. התורה נטועה עמוק בחיים, בכאן ובעכשיו, בבעיות ובאתגרים האינסופיים של החיים, בהישגים ובמאבקים. היא לא משאירה לנו מקום לדכדוך ודיכאון. את האלקים יש לעבוד בשמחה ובכוונה.
המציאות של הקיום האנושי מוכרת לנו ומקיפה אותנו תמיד, אך אסור לנו להרהר בה בלי הרף, שכן אז לא נתקדם בחיים ולא נמצא בהם השראה. עלינו לזכור תמיד: "ובחרת בחיים".
