Printer Friendly
עירובין
אחד מל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת הוא טלטול חפצים מרשות אחת לרשות אחרת והעברתם מרחק של ארבע אמות במקום ציבורי. יש אלפי פרטים הלכתיים טכניים שנוגעים לסוגים כאלה של "מלאכות". רבים מהפרטים האלה נועדו להגן על קדושת השבת. הזמן הוכיח את חכמת חז"ל שקבעו את הכללים והסייגים האלה, כי יותר מכל דבר אחר שמרה השבת על הרציפות של העם היהודי ועל ההצלחה הרוחנית שלו.
עם זה, התלמוד עצמו מאפיין את סוגי הטלטול האלה כסוג של "מלאכה" שנחשבת "גרועה" - שולית וחסרת חשיבות כשלעצמה. רוב האנשים יתקשו להבין למה, למשל, נשיאת ממחטה בכיס נחשבת לסוג של "מלאכה" בשבת. בגלל האפיון הזה של טלטול חפצים בשבת כ"מלאכה גרועה", תקפו חז"ל את הבעיה משני כיוונים שונים:
מצד אחד, הם חיזקו את האיסור על טלטול והוסיפו הלכות חדשות כדי להדגיש בפני האנשים את החשיבות והחומרה של האיסור. אך, מצד שני, החכמים בתקופת שלמה המלך, וכנראה ביוזמתו, יצרו פתרון שמתיר טלטול במסגרת ההלכה. הפיתרון נקרא "עירוב חצרות" - שילוב ושיתוף של כל השטחים הציבוריים והפרטיים באופן שהופך אותם לרשות אחת, שבתוכה אין שום בעיה הלכתית לטלטל.
חז"ל החמיאו מאוד לשלמה המלך, ואפילו בשמים החמיאו לו על היוזמה הזאת, והתלמוד ראה בה חידוש נפלא שיסייע להשיב את השלום וההרמוניה לחברה היהודית.
ישנה מסכת שלמה בתלמוד בנושא, מסכת עירובין. עירוב הוא נושא סבוך מאוד וטכני מאוד שדורש לימוד קפדני, ידע רב ומומחיות, בייחוד בביצוע. לכל אורך ההיסטוריה היהודית, קהילות יהודיות תמיד התקינו עירוב לרווחת השבת ולמען השלום בקהילה.
הייתה תקופה, לפני כמאה שנה, שבה קהילות יהודיות חשובות לא התקינו עירוב מסיבות כספיות, טכניות והלכתיות שונות. אולם היום כמעט כל קהילה יהודית חשובה מתקינה עירוב. האירוניה היא שהעירוב, שנועד לקדם את האחדות ואת ההרמוניה בחיי הקהילה היהודית, גורם בימינו לא פעם למחלוקות בין רבנים, לסכסוכים בתוך הקהילה ואפילו לפילוגים בתוך משפחות, ובקהילות מסוימות הוא הופך לסלע מחלוקת במקום להיות רעיון שמקובל על כולם וחלק מהמציאות ההכרחית.
בכל הערים הגדולות, וקל וחומר בקהילות קטנות יותר של יהודים במזרח אירופה, היה עירוב כחלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים שם. ספרי השו"ת של רבותינו מלאים בשאלות בנושא העירוב, ועד היום זה נושא שנדון ונלמד בהרחבה בכל החוגים הרבניים והתלמודיים. התקנת עירוב נותרה פרויקט יקר מאוד. גם אחרי השלמת בנייתו, יש עלות מתמשכת של תחזוקתו ובדיקתו שבועית של העירוב כדי לוודא שהוא לא נפגם. כל זה דורש כספים, תקציבים ואנשים.
בישראל העירוב בכל הקהילות נמצא תחת פיקוחה של הרבנות הראשית, ואילו העירוב בשכונות נמצא תחת פיקוח הרבנות המקומית שלא תמיד קשורה לרבנות הראשית. במשך עשרות שנים היה תקציב התקנת העירוב והפיקוח עליו חלק מתקציב גדול יותר של משרד הדתות ומתקציב העירייה המקומית. אך משרד הדתות בוטל, והתקציב לעירוב קוצץ בשיעור שערורייתי של 90 אחוז! משום כך, בגלל היעדר תחזוקה מתמשכת וראויה, תוקפם של עירובים רבים בארץ מוטל היום בספק.
העירוב כאן, בירושלים, שאורכו 122 ק"מ, נמצא בתהליך שיקום והשבה למצב של עמידה בדרישות ההלכתיות המקוריות. ברוב המקרים יש מעט מאוד, אם בכלל, מימון ממשלתי שמוקצה לפרויקט חיוני זה. בארצות הגולה נטל תחזוקת העירוב היה באחריות בתי הכנסת והמשפחות בקהילה, שהן הנהנות העיקריות מקיומו של העירוב בעירן.
בישראל, לצערנו, הקהילה התרגלה במשך עשרות שנים לראות בממשלה את הפיתרון הכספי לכל בעיותיה. המצב הזה משתנה אט-אט, לפחות בכל הנוגע לתחזוקת העירובים. הקהילה שמשתמשת בעירוב והמשפחות שבשבילן קיומו הכרחי מחויבות לסייע לקיומו ולתמוך בתחזוקתו. כך נוכל להגביר את השלום וההרמוניה בקרבנו, כפי שהעירוב אכן אמור לעשות.
