שלוש תקופות הקיץ
חג השבועות מציין את תחילת עונת הקיץ. אלה מאתנו שהתמזל מזלם לדור בירושלים יכולים לצפות לימים חמים ולערבים נעימים ומעוטי לחות. בירושלים יש אקלים מדברי למחצה, והרבה אנשי רפואה כבר ציינו שזה אקלים בריא מאוד ביסודו.
אך הקיץ הוא יותר מסיפור של מזג אוויר ושמש, על אף שאלה דברים חשובים כשלעצמם. הקיץ הוא גם אווירה, תחושה של רגיעה מהקצב המסחרר של החיים והזדמנות לטעון מחדש את המצברים הרגשיים והגופניים. השיר האמריקני המפורסם של ג'ורג' ואיירה גרשווין מסכם זאת בתמציתיות יפה: "עונת הקיץ, והחיים קלים."
כאן, בישראל, קשה לתאר את החיים כקלים, אבל אפילו כאן הימים הבהירים הארוכים (לא יורד כאן גשם בקיץ) והעובדה שקצב החיים, הלימודים ואפילו המסחר מואט, תורמים לשינוי האווירה שתיארתי קודם. הילדים בחופשה מבית הספר רוב הזמן וקולות צחוק והתרגשות ממלאים את האוויר.
לפני כמה שנים, מחנך חרדי חשוב התגאה בפניי שחוץ מכמה ימים בסביבות תשעה באב, בבית הספר שלו אין לתלמידים שום חופשה. הזכרתי לו בעדינות את התשובה שנתן רבנו יצחק דמפייר (הנודע ללומדי התלמוד כ"ר"י" מהתוספות), נינו של רש"י ואחד מהעורכים הראשיים של התוספות לתלמוד. מלמד שפוטר על ידי מעבידיו מפני שהרשה לילד לקחת יום חופשה מלימודיו פנה לרבי יצחק וביקש ממנו לפסוק שיש להשיב אותו למשרתו. הרב יצחק פסק לטובת המלמד וציין שחופשה מהלימודים היא דבר שמועיל גם למורה וגם לתלמיד. אותו מחנך התרשם אולי ממה שהיה נראה לו בקיאותי, אבל עד כמה שאני יודע, לוח השנה בבית הספר שלו עוד לא השתנה בהתאם לרעיון הזה.
הקיץ היהודי מחולק לשלוש תקופות נפרדות. הראשונה היא זו שבה אנחנו מצויים כעת, משבועות ועד י"ז בתמוז. זאת לרוב התקופה הנעימה ביותר בקיץ מבחינת מזג האוויר וגם מבחינת האווירה בה. עדיין יש ציפייה והתרגשות שנלוות לתוכניות הקיץ ויש הזדמנות להירגע וליהנות מהחיים ומטובם למרות הקשיים והאכזבות. זאת עונה לחתונות, לביקורים אצל בני משפחה, לנסיעות ולחופשות.
החלק הראשון והמהנה של הקיץ מסתיים בחטף כמעט עם בוא י"ז בתמוז ותקופת האבל על חורבן בית המקדש ועל הגלות. יוצאי גלויות אשכנז לא עורכים חתונות עד אחרי תשעה באב ונמנעים ככל האפשר מאירועים נעימים ומבילויים. יוצאי גלויות ספרד מתחילים את מנהגי האבלות מראש חודש אב או בשבוע שבו חל תשעה באב עצמו. מכל מקום, התקופה השנייה הזאת של הקיץ היא נקודת שפל ליהודים, תקופה כבדה מזיכרון, חרדה ועצבות כואבת. תקופה זו מאפשרת לנו אמנם להעריך את מה שהשגנו ואת ההתקדמות שהתרבות עשתה ב-1,983 השנים שחלפו מאז החריבו הרומאים את בית המקדש בירושלים, אבל היא גם מראה לנו בחריפות את הדרך שעוד יש לעשות כדי לפצות על האובדן הזה.
התקופה האחרונה של הקיץ היא מתשעה באב עד ראש השנה. זאת כבר תקפה עמוסה. חודש אלול מציין את התקרבות ראש השנה ויום כיפור, בתי הספר חוזרים לפעילות (בַּזמן השנה, כך נקווה) וקצב החיים מתגבר בציפייה לקראת החגים שהולכים וקרבים. סוף הקיץ מביא עמו עצבות שנובעת מהפרידה ממנו אך גם ציפייה לשנה החדשה וליתרונות ולהישגים שהיא יכולה להביא עמה. הידיעה שהחגים ממש מעבר לפינה היא נחמה של ממש כשנפרדים בעצב מן הקיץ, מחומו, מיופיו ומהרוגע שהוא מביא עמו.
לוח השנה היהודי הוא באמת מלאכת מחשבת אלקית. הוא נועד לתת לבני האדם את היתרונות הגדולים ביותר שיש בשפע, בנעימות, בציפייה ובמשמעות. אני חושב שהוא משיג את המטרה הזאת בצורה יעילה ונבונה ביותר. זאת דוגמה נוספת לכך שהתורה היא ספר שמדריך את בני האדם ומאתגר אותם.