Printer Friendly
יום הזיכרון
יום הזיכרון בארצות הברית החל אחרי מלחמת האזרחים העקובה מדם לזכר הנופלים מצבא הצפון, צבא האיחוד. מאז הוא התרחב וכיום הוא כולל את מאות אלפי החיילים האמריקנים שנפלו חלל בכל המלחמות מאז ועד ימינו. אין ספק שיום הזיכרון הוא זמן אישי וכואב למשפחות שנפגעו באופן אישי מהמלחמה ואיבדו חייל.
עם זאת, אלה שלא נפגעו אישית מהאובדן, לא תמיד מבינים את הרעיון של יום הזיכרון. בארצות הברית יום הזיכרון הוא חג לאומי, יום של פיקניקים, הופעות מוזיקליות, אירועי ספורט, מבצעים בחנויות, מצעדים וסתם יום חופשה מהעבודה.
זה ניגוד חד ליום הזיכרון שלנו שהוא רציני ומיוחד מאוד, רחוק מאוד מלהיות יום של קלות דעת ובילוי. אני מרגיש שאפילו בנימה החילונית-למחצה שיש ליום הזיכרון כאן, בישראל - צפירות, מטחים צבאיים, זרי פרחים, נאומים צפויים של פוליטיקאים - יש מוטיב יהודי-מסורתי-דתי שנותן ליום את האווירה המיוחדת שלו. נוכחותה של רוח המסורת שמלמדת אותנו איך לערוך אזכרות וימי זיכרון היא שמעניקה ליום הזיכרון הישראלי את צביונו השונה והמיוחד. נראה שכל דבר כאן, בישראל, יוצא מיוחד.
במסורת היהודית התפתחה דרך לזכור את קדושיה המעונים וגיבוריה. דרך שקטה שאין בה צורך בנאומים, דרך שמעודדת בחינה עצמית ותיקון, הרהורים והבנה. היא שמה דגש על השבריריות של החיים ועל חוסר הוודאות של מה שנראה בטוח. היא מדגישה את התלות ההדדית ששוררת בין היהודים. היא לא מהללת שלא לצורך את אמנות המלחמה, אך היא לא נרתעת מלהכיר בקיומה הרווח ובהשפעותיה על ההיסטוריה היהודית.
היהדות זוכרת אנשים, מתפעלת מהקרבה ומוקירה את החיים. היום אנחנו יכולים בפעם הראשונה מזה אלפי שנים להגן על עצמנו מפני אויבים מרושעים. בכל הגלות הארוכה של עם ישראל רק במקרים נדירים לא היו היהודים קורבנות חסרי ישע. לכן ליהודים לא הייתה בררה אלא לקיים יום זיכרון וטקס זיכרון דוממים. התגובה הדוממת הזאת היא שנתנה את הטון לטקסי הזיכרון היהודיים. היא התאימה היטב למושגי האבל והזיכרון היהודיים שהזכרתי קודם. לכן אפילו היום, כשיש לנו צבא אמיץ ומוצלח שמאפשר לנו להגן על עצמנו מפני אויבינו, יום הזיכרון לנופלים הוא הרבה יותר רציני, קודר ואולי הרבה יותר משמעותי. אני רואה היעלמות הדרגתית של המצעדים הצבאיים בישראל בחגים לאומיים וגם חזרה לציון ימי זיכרון וימים מיוחדים אחרים בדרך מסורתית יותר.
גם בחיים האישיים והפרטיים, לימי הזיכרון יש משמעות מיוחדת, ובמסורת היהודית יש בהם אפילו פולחנים וטקסים מיוחדים. את האזכרות אנחנו מציינים בנר זיכרון, באמירת קדיש, במתן צדקה, בדברי תורה, בהיזכרות במת ובאמונה בחיים ובחיי עולם הבא של נשמות הנפטרים.
באופן מוזר, יום הזיכרון אמור להיות יום של סגירת מעגל ואפילו של נחמה, ולא יום לפתיחת פצעים ישנים והעלאת זיכרונות כואבים. אין לאן לברוח מאובדן של אדם אהוב, אבל התורה תובעת מאתנו להמשיך הלאה ולהתעלות אפילו על השכול והיגון. ימי זיכרון הם ימים קשים, אבל הם נחוצים וראויים. הזיכרון אמור לעודד התנהגות חיובית ופעולה משמעותית בחיים.
זיכרון הוא עניין רציני. ימי זיכרון ומסורת הם הזדמנויות שעלינו לנצור ולהוקיר.
