Printer Friendly
צביעות
אבל בני אדם הם רק בני אדם, עם כל החולשות והפיתויים שיש להם, וגם אנשים בתפקידים נכבדים הם בני אדם. אינני בא להצדיק התנהגות בלתי חוקית או בלתי מוסרית כזאת או אחרת, אך העובדה שהמנהיגים עוטים על עצמם הילה של חוסר אנוכיות בהצהרותיהם הפומביות חושפת אותם מאוד לפגעיה של הצביעות, שכמעט תמיד באה אחרי שאנשים מדברים גבוהה ויוצאים בהצהרות גורפות.
תמיד סברתי שחלק מהגדולה של וינסטון צ'רצ'יל כמנהיג בריטניה במלחמת העולם השנייה היה טמון בסירובו להבטיח הבטחות גורפות או להכריז שיש פתרונות קלים. הוא הבטיח לעם האנגלי "דם, יזע ודמעות" בתקווה שבסופו של דבר ישיגו גם ניצחון. ההבטחה הזאת התגשמה במלואה. לא היו הבטחות שסכסוכים עתיקי יומין ייפתרו בתוך חודשים, לא היו התחייבויות חצופות לניצחון מידי ולא היה ניסיון להתעלם מהעובדות הברורות של המצב. בזכות הישירות הזאת הוא ניצל ממכת הצביעות שפוקדת רבים כל כך ממנהיגינו בתחומי החברה, הצבא והדיפלומטיה. ככל שההבטחות גדולות יותר והתחזיות מוזרות יותר, כן גדל המחיר שאותה צביעות גובה, בהיחשפה, מאזרחי המדינה.
צביעות היא האויב הגדול ביותר של המנהיגים הדתיים. אנשי דת שסרחו כבר הפכו חומר לאגדות, וקל וחומר לספרות פופולרית ולעיתונות חוקרת. אנשי דת פגיעים במיוחד בגלל עמדת הצדקנות המוסרית שהם נוקטים ובשל נטייתם לבקר בחריפות כל מי שלפי דעתם סטה מדרך הישר בהתנהגות, במעשה, במחשבה או בגישה. משום כך, כשהמגרעות שלהם נחשפות, הם נופלים ומפילים איתם גם את הדת שהם מייצגים. הנטייה בחוגים דתיים מסוימים להלל את המנהיגים במידה כזאת שהופכת אותם לעל-אנושיים רק חושפת אותם עוד יותר לאפשרות שיואשמו בצביעות.
על המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי מסופר בתלמוד שהוא הזהיר את בנו מפני אנשים ש"עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס". בחיים הציבוריים נחשבה הצביעות לחטא גדול יותר מהצדוקיות, מפני שהצביעות, כשהיא נחשפת, גוררת איתה מטה את כל התשתית הרעיונות והמוסרית שייצג אותו אדם שהתגלה אחר-כך בצביעותו. משום כך, חובה על מנהיגים דתיים להיזהר לא רק בהתנהגותם האישית, שכן היום כל התנהגות פרטית הופכת בסופו של דבר לנחלת הכלל, אלא גם באמירות הפומביות שלהם בכל הנוגע לענייני מוסר ולהתנהגות האדם.
התלמוד מורה לחכמי ישראל להיזהר בדבריהם. דיבור יתר מוליד חשיפה. כשהופכים בני אדם לאלילים, ולא משנה כמה הם ראויים וצדיקים - וגם היום יש בקרבנו אנשים רבים כאלה, תודה לא-ל - עושים מעשה מסוכן שנוגד את עקרונות התורה ובוודאי מעלה מאוד את סכנת הצביעות בחברה.
מנהיגים אמריקנים שסרחו ואיבדו את תפקידם בעקבות התנהגות לא מוסרית בזמן האחרון תרמו לכך בכך שמלכתחילה הציגו את עצמם כלוחמים למען ערכי משפחה, יחסי עבודה הוגנים ויושר בכל תחום בהתנהגות הציבורית והאישית. ההבטחות והתביעות האלה חרצו את גורלם כשמגרעותיהם התגלו בציבור. הציבור אוהב להעניש צבועים, לפוצץ את הבלון של הצדקנות הנפוחה והיומרה לשלמות אישית.
התורה מלמדת אותנו שאין אנשים מושלמים. אפילו לצדיקים יש חסרונות וחטאים. עובדה זו נועדה לעורר ענווה בכל בני האדם, בייחוד באלה שמוצאים את עצמם בעמדת מנהיגות והשפעה. יהירות מובילה לתביעות חצופות, להצהרות מופרזות, לשיקולים נמהרים ולסיכונים גדולים. גאווה ויוהרה מולידות נפילה.
אומרים בשם הגאון מווילנה שהוא צפה שבדורות הבאים המראה והרושם החיצוני הם אלה שישלטו בנו ולא אמונות פנימיות ומניעים טהורים. ככל שהדגש על החיצוניות גדל, כן גובר החשש שאנשים יואשמו בצביעות. אפשר להתאושש מטעויות, משגיאות ומהתנהגות מטופשת. אך נדיר מאוד שאיש ציבור, ולא משנה באיזה תחום, מצליח להתאושש מאשמת צביעות שהוטחה בו לאחר שזו הוכחה.
