Printer Friendly
שישים
לרוב, בחיים האישיים והלאומיים, דברים מתיישבים ומוצאים את מקומם אחרי שישים שנה.
אך נראה שאין זה המצב בארץ הקטנה והנפלאה שלנו. בנימין מוריס, ההיסטוריון הישראלי הידוע שמיתן את ההשקפה הפוסט-ציונית במידה רבה בשנים האחרונות, כתב ספר חדש שכותרתו "1948". הוא סוקר בו את אירועי המלחמה שהתרחשה בשנה הראשונה להקמת מדינת ישראל ומגיע היום למסקנה הקשה שגם אחרי שישים שנה המלחמה הזאת לא תמה ושהמנצח הסופי בה טרם זכה להכרה ולקבלה עולמית.
הערכה זאת, גם אם נראית מאכזבת ומאיימת, מדויקת במידה רבה. רבים בעולם הערבי, ולמעשה רובו המכריע של העולם המוסלמי, עדיין מסרבים לקבל את ישראל כעובדה קיימת וכאומה קבועה כאן, במזרח התיכון. משום כך הדרמה כאן עודנה בעיצומה, עם כל האלימות, חוסר האמון ההדדי והמשא ומתן לשלום, שנראה רק טקטיקה ולא ניסיון כן להשיג שלום.
עם זאת, העובדה שישראל קיימת ומשגשגת מאוד למרות מלחמה זו הנמשכת שישים שנה, היא כשלעצמה סיבה לציין את יום העצמאות ולחגוג אותו. העתיד שלנו כאן מעולם לא היה הגיוני או ודאי, והסיכויים נגד הצלחתה של ישראל תמיד היו אדירים. אך בכל זאת איכשהו הצלחנו להחזיק מעמד ולשגשג. נוסיף לעשות כן גם בעתיד בעזרתו המתמשכת של אלוקי ישראל.
60 שנה הם אחד מפרקי הזמן המעטים שמוזכרים בתלמוד כציון דרך משמעותי בחייו של אדם. התלמוד מספר לנו שרבנים גדולים ערכו סעודות גדולות לכבוד זה שהגיעו לגיל 60 והשתחררו מאיום "כרת" בעולם הזה. הסטטיסטיקה מראה שלאדם שמגיע לגיל שישים יש סיכוי טוב לחיות חיים ארוכים. לפיכך גיל 60 נתפס כקו פרשת המים לפחות כשמדובר בחיי אדם.
אולי נוכל לראות במספר שישים קו פרשת מים גם בסיפור החזרה של עם ישראל למולדתו העתיקה. על אף שהאיומים על קיומה של ישראל ממשיים, הם לא חדשים. השחקנים אולי החליפו את שמם - חמאס, חיזבאללה, איראן - אך האיומים והשנאה מוכרים. ברית-המועצות איימה על ישראל בהשמדה גרעינית כבר לפני עשרות שנים. נלחמנו במלחמות אמיתיות, אך מדינת ישראל מוסיפה להתקיים גם אחרי שברית-המועצות וסדאם חוסיין, רק שניים מאויבינו הגדולים, אינם עוד. לפני עשר שנים האינתיפדות היו הרבה יותר מסוכנות ממה שמתרחש היום, על אף שההתקפות על שדרות, אשקלון והנגב המערבי כואבות ובלתי נסלחות.
רוב התושבים בישראל חיים עם תחושת ביטחון אישי, בוודאי בהשוואה לתחושה בארצות רבות אחרות בעולם. סקרים שנערכים בישראל דרך קבע מצביעים על כך שאחוז גבוה מאוד מתושבי ישראל מרוצים מאוד מאיכות חייהם. אדם שבגיל 60 מרצה מחייו הוא בר מזל. אני חושב שזה נכון גם לגבי הישות הלאומית שלנו, מדינת ישראל.
יש הישגים רבים שנוכל למנות: היי-טק, רפואה, ביו-טכנולוגיה, חקלאות. כל אלה הישגים עצומים. בעולם הרוחני, למרות כל המאבקים, הפילוגים, המחלוקות והמכשולים שהם מנת חלקו של המגזר הדתי, העם היהודי היום חזק יותר מבחינה דתית מכפי שהיה לפני שישים שנה. יש לימוד תורה למכביר בכל מקום ואפילו בכל קבוצה בישראל. גם מבחינה מספרית בלבד, העולם הדתי קם מאפרות השואה אשר כמעט השמידה אותו. לחצרות החסידים ולישיבות יש מוסדות, תשתית, קמפוסים ומספרים גדולים יותר של תלמידים מכפי שהיו להם במזרח אירופה בשנות בעשור השנים שקדם לשואה.
המלאכה עוד רבה בכל תחומי החיים היהודיים והישראליים, אך עלינו לזכור תמיד את דברי חז"ל במסכת אבות, אשר אמרו: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". אנו לא חייבים להשיג את כל המטרות עד תום, אבל אין לנו גם רשות להתבטל ולהימנע מעשייה בגלל גודל המשימה. הכלל הזה נכון לגבינו כבני אדם אבל גם כאומה וכקהילה, והוא בוודאי נכון לגבי מדינת ישראל כשהיא מציינת 60 שנים לקיומה.
הרב דוב בערל וויין
