Printer Friendly
שינויי אקלים
התרכזות בעץ המשפטי והתעלמות מהיער החברתי
המהומה על פסיקת בית המשפט בדבר מכירת חמץ בפסח והניסיונות שנעשו בעקבותיה לחוקק איסור על הצגת חמץ בפומבי הם סימן, בעיניי, לבעיה שונה מאוד ועמוקה הרבה יותר מהסוגיה הצרה יחסית (גם אם חשובה מאוד) של החמץ. הבעיה היא השינוי באקלים בארץ, לא באקלים הפיזי אלא באקלים החברתי ובאווירה בבתי המשפט ובמערכות השלטון שלנו.
שמירת מסורת וקיום מצוות הינם ותמיד היו עניין אישי. התלמוד לימד אותנו זה מכבר ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". היהדות בנויה על רעיון היסוד שיש לאדם רצון חופשי ויכולת לבחור בלי כפייה משמים את המעשים והאמונות שלו בהתאם לתפיסותיו ולהבנתו. אך מאחר ששום אדם איננו חי בבדידות וכולנו חיים בחברה, נקבעות נורמות מחייבות שמגבילות במידה מסוימת את חופש הבחירה ואת המעשים שלנו.
השופט אוליבר ונדל הולמס, בפסיקה המפורסמת של בית המשפט העליון האמריקני בנושא חופש הדיבור, טען שאין לאיש זכות לצעוק "אש!" באולם מלא אנשים כשאין שום אש. אין ספק שבכל חברה יש הלך רוח מסוים ואווירה מסוימת. מטבע הדברים, עם הזמן ועם השתנות הנסיבות, האווירה הזאת משתנה. השאלה היא אם השינוי הזה מוצדק ומועיל לחברה או סתם מפלג, זמני ובסופו של דבר הרסני לחברה מיסודו. לא כל שינוי באקלים נחשב לשינוי טוב או מועיל.
פעם היו נהוגות בחברה הישראלית נורמות מסוימות של כבוד, על אף שהחברה הייתה חילונית יותר במעשים ובאידיאולוגיה מהחברה הישראלית היום. למרקסיזם הייתה השפעה אדירה על העולם היהודי בימים ההם וכך גם לאתיאיזם הנלווה אליו. עם זאת, הייתה הסכמה כללית שיש לנהוג במסורת היהודית במעט כבוד. אולי רק נוסטלגיה או היגיון בריא ועקשן אחראים לכך שהאקלים בארץ התאפיין ביום כיפור בלי שום תנועה בכבישים, בפסח בלי חמץ בפומבי ובתשעה באב בלי מסעדות פתוחות. זאת הייתה האווירה של התקופה – לא אווירה של שמירת מצוות אלא של כבוד כלפי ההיסטוריה והמסורת של העם היהודי וכלפי חלק גדול מהחברה הישראלית שהמצוות והרעיונות האלה יקרים ללבו.
אך בעשרות השנים האחרונות יש ניכור ההולך וגובר של החברה הישראלית כלפי המסורת היהודית והאקלים הציבורי שחולק לה כבוד. המסורת וההיסטוריה היהודית אינן זוכות לכבוד ולמקום ראוי להן, ולא פעם אפילו לא נלמדות במערכת החינוך הממלכתית בישראל. יש דמוניזציה עקבית של היהודים הדתיים, גם אם לא תמיד בוטה, באמצעי התקשורת המרכזיים. רגישות כלפי שכנים ואזרחים אחרים היא כבר דבר שלא קיים. יש חילול שבת פומבי בכל מקום, ואיש אינו מתחשב בנזק הרוחני, החברתי והדורי שהוא גורם.
האקלים השתנה, ובאקלים החדש אין כבוד למסורת, להיסטוריה או לרגשות של חלק הולך וגדל בחברה הישראלית.
לכן לא שאלת הצגת חמץ בפומבי בפסח היא מה שכואב כל כך אלא העובדה שהיא סימן לשוני העצום שחל בהתייחסות כלפי המסורת היהודית. יש יהודים רבים שאינם שומרי מצוות ובכל זאת מכבדים את האיסור על חמץ בפסח. ההחלטה המצערת של בית המשפט התרכזה בעץ המשפטי שעמד מולה והתעלמה מהיער החברתי, ולכן היא מחלישה את הנחישות הציבורית לכבד את המסורת ולגלות רגישות כלפי דורות קודמים ומגזרים אחרים בחברה.
אילו היה חמץ בפסח מצווה נוצרית או מוסלמית, אני בטוח שבית המשפט היה פוסק אחרת. אירונית עד מאוד העובדה שדווקא במדינה יהודית היהדות זוכה לכבוד פחות מכל דת אחרת. אם האווירה הציבורית לא תשתנה באמצעות חינוך, מנהיגות פוליטית, היגיון בריא ורצון טוב, הפילוג רק יגדל, השחיקה בכבוד ההדדי תגבר וההתמרמרות בחברה תתעצם. אנחנו חוששים משינויי האקלים ומההתחממות הגלובלית ודנים בנושא הזה בלי סוף, אך איננו מקדישים מספיק תשומת לב לאקלים החברתי והרוחני שמעמיד בסכנה גדולה את ההומוגניות של החברה הישראלית, את אחדותה ואת עתידה. ההתחממות הגלובלית היא שינוי אקלימי שאולי לא נצליח לבלום, אך ברור שבתחום שינוי האקלים החברתי יש מקום ואפשרות לתיקונים ושיפורים.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויי
