Printer Friendly
כאבי גב
כשמזוודות והתיקים נשפכו על מסוע הכבודה, התבוננתי עליהן בתשומת לב וחיפשתי את התיק שלי שעדיין חסר לי מהכבודה היקרה שהפקדנו כשעלינו על הטיסה בלוס אנג'לס. לפתע ראיתי שהתיק החסר עושה את דרכו על המסוע, אך הוא היה תקוע בין שתי מזוודות ענקיות שלא אפשרו לי להגיע אליו. מתוך טיפשות ומפני שדמיינתי שאני עדיין אדם חסון, התגוששתי עם שתי המזוודות בניסיון לחלץ את התיק שלי מתוך הבלגן המתנועע. מתחתי את גופי וניסיתי למשוך את התיק שלי מהמסוע, אך נכשלתי.
בחור צעיר וחזק שהבחין במאמציי הואיל לרוץ אחרי התיק שלי, שחרר אותו משתי שכנותיה הלוחצות והוריד אותה מהמסוע. הודיתי לו שוב ושוב על עזרתו, אך בזמן שהסעתי את העגלה עם התיקים שלי החוצה, אל המונית, חשתי משיכה הולכת וגוברת בגבי. בימים שבאו אחר-כך היא התפתחה והפכה לכאב שהאט את תנועותיי ופגם בשלוות נפשי ובמצב רוחי הטוב בדרך כלל.
יש פתגם ביידיש שאומר שאדם חולה לא מרגיש נוח במיטה ולא משנה איזו תנוחה הוא מאמץ לו. אין ספק שהפתגם הזה מתייחס למצב של כאבי גב ושרירים דואבים.
עכשיו תשאלו, ובצדק, איך הסיפור על אסוני וסבלי נוגע למאמר על יהדות ועל הסיפור היהודי. ובכן, התמידו וקראו את היצירה המבריקה הזאת עד תומה.
אמונת ישראל דוגלת במתינות ובשכל ישר. הכלל הגדול של הרמב"ם הדוגל בבחירת שביל הזהב, דרך האמצע והתרחקות מקיצוניות בכל דבר בחיים ובהתנהגות (להוציא שני דברים: ענווה והימנעות מכעס), הוא כלל גדול בהלכה ובהליכות של האיש היהודי. ביסודו של דבר, הוא מלמד אותנו שלא להגזים, לא לאמץ את עצמנו מעל ומעבר למה שאנחנו מסוגלים להשיג. אדם צריך לראות תמונה ריאלית של עצמו מבחינת גופנית, רגשית ורוחנית. הפרזה עלולה לעורר בעיות וכאב.
התלמוד מלמד אותנו ששאול המלך הפריז בחמלתו כלפי אגג מלך עמלק. חמלה היא תכונה חיובית ורגש נחוץ ביותר, אך כאשר נעשה בה שימוש מוטעה ורגשני במצב שבו טובת הכלל והחשיבה על הטווח הארוך דורשות גישה מחמירה יותר, רחמנות צדקנית הופכת לכאב ולאסון לפרט ולאומה.
התלמוד מדבר גם נגד קוצר-רוח. החלטות נמהרות ומעשים שנעשים תוך התעלמות מהמציאות כמעט תמיד מולידים כאב וסבל. חז"ל במסכת אבות מלמדים אותנו שאסור לדון בחיפזון.
אילו נתתי לתיק שלי להמשיך להסתובב על המסוע עד שיוסרו שתי המזוודות הגדולות שלחצו אותה על ידי בעליהן החוקיים, הייתי נוהג בצורה הגיונית, נבונה ונכונה יותר. אך קוצר-רוח, בייחוד במסוע המזוודות אחרי טיסה ארוכה, הוא תכונה מדבקת, וזה מה שדחף אותי לעשות מעל ומעבר ליכולת שלי, ובתמורה קיבלתי כאבי גג שהתרופה האמיתית היחידה להם היא זמן וסבלנות.
קוצר רוח הוא אחת הסיבות לרבות מן הבעיות שפוקדות את ארצנו הקטנטונת. אנחנו רוצים שדברים יתפתחו במהירות, שיהיה שלום עכשיו ושנפתור את כל הבעיות חיש מהר. זאת בעצם טעות בהערכת המצב האמיתי וניסיון לעשות מעל ומעבר ליכולת שלנו. לכן אנחנו סובלים מגב כואב מאד. אולי אנחנו צריכים להניח לתיק שלנו להסתובב במסוע הכבודה עוד כמה פעמים עד שהמזוודות הכבדות האחרות יוסרו כך או אחרת, ואז יהיה לנו קל הרבה יותר לקחת את התיק ששייך לנו.
גם בעולם הדתי אנחנו לוקים בהפרזה. אנחנו מיד מצפים לסטנדרטים הגבוהים ביותר של שמירת מצוות והתנהגות דתית מאחינו החילוניים והחוזרים בתשובה. אנחנו לא מתעניינים בתהליך האיטי והטבעי שמקרב אנשים לאמונה ולמסורת. השאיפה להגיע למקסימום שולטת ברחוב שלנו, והתחרות שמעלה את הרף כל הזמן היא מילת המפתח ברחוב הדתי. אבל גישה כזאת מוכיחה שכל המוסיף גורע, ומובילה להסתגרות ולבידוד, לתוצאות שמשיגות את ההיפך ממה שביקשנו להשיג.
חז"ל לימדונו בתלמוד: "תפסת מרובה לא תפסת". מוטב לתפוס פחות, בתבונה ומתוך סבלנות, ותמיד רצוי לראות את הטווח הרחוק. נמהרות וקוצר רוח, הפרזה והערכה לא מציאותית של המצב יובילו לכאבי גב, במקרה הטוב. אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהגוף שלנו ומתהפוכותיו על החיים בכלל ועל הדרך שבה ראוי לנו להתנהל בכל האתגרים שצצים בפנינו בלי הרף.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
בחור צעיר וחזק שהבחין במאמציי הואיל לרוץ אחרי התיק שלי, שחרר אותו משתי שכנותיה הלוחצות והוריד אותה מהמסוע. הודיתי לו שוב ושוב על עזרתו, אך בזמן שהסעתי את העגלה עם התיקים שלי החוצה, אל המונית, חשתי משיכה הולכת וגוברת בגבי. בימים שבאו אחר-כך היא התפתחה והפכה לכאב שהאט את תנועותיי ופגם בשלוות נפשי ובמצב רוחי הטוב בדרך כלל.
יש פתגם ביידיש שאומר שאדם חולה לא מרגיש נוח במיטה ולא משנה איזו תנוחה הוא מאמץ לו. אין ספק שהפתגם הזה מתייחס למצב של כאבי גב ושרירים דואבים.
עכשיו תשאלו, ובצדק, איך הסיפור על אסוני וסבלי נוגע למאמר על יהדות ועל הסיפור היהודי. ובכן, התמידו וקראו את היצירה המבריקה הזאת עד תומה.
אמונת ישראל דוגלת במתינות ובשכל ישר. הכלל הגדול של הרמב"ם הדוגל בבחירת שביל הזהב, דרך האמצע והתרחקות מקיצוניות בכל דבר בחיים ובהתנהגות (להוציא שני דברים: ענווה והימנעות מכעס), הוא כלל גדול בהלכה ובהליכות של האיש היהודי. ביסודו של דבר, הוא מלמד אותנו שלא להגזים, לא לאמץ את עצמנו מעל ומעבר למה שאנחנו מסוגלים להשיג. אדם צריך לראות תמונה ריאלית של עצמו מבחינת גופנית, רגשית ורוחנית. הפרזה עלולה לעורר בעיות וכאב.
התלמוד מלמד אותנו ששאול המלך הפריז בחמלתו כלפי אגג מלך עמלק. חמלה היא תכונה חיובית ורגש נחוץ ביותר, אך כאשר נעשה בה שימוש מוטעה ורגשני במצב שבו טובת הכלל והחשיבה על הטווח הארוך דורשות גישה מחמירה יותר, רחמנות צדקנית הופכת לכאב ולאסון לפרט ולאומה.
התלמוד מדבר גם נגד קוצר-רוח. החלטות נמהרות ומעשים שנעשים תוך התעלמות מהמציאות כמעט תמיד מולידים כאב וסבל. חז"ל במסכת אבות מלמדים אותנו שאסור לדון בחיפזון.
אילו נתתי לתיק שלי להמשיך להסתובב על המסוע עד שיוסרו שתי המזוודות הגדולות שלחצו אותה על ידי בעליהן החוקיים, הייתי נוהג בצורה הגיונית, נבונה ונכונה יותר. אך קוצר-רוח, בייחוד במסוע המזוודות אחרי טיסה ארוכה, הוא תכונה מדבקת, וזה מה שדחף אותי לעשות מעל ומעבר ליכולת שלי, ובתמורה קיבלתי כאבי גג שהתרופה האמיתית היחידה להם היא זמן וסבלנות.
קוצר רוח הוא אחת הסיבות לרבות מן הבעיות שפוקדות את ארצנו הקטנטונת. אנחנו רוצים שדברים יתפתחו במהירות, שיהיה שלום עכשיו ושנפתור את כל הבעיות חיש מהר. זאת בעצם טעות בהערכת המצב האמיתי וניסיון לעשות מעל ומעבר ליכולת שלנו. לכן אנחנו סובלים מגב כואב מאד. אולי אנחנו צריכים להניח לתיק שלנו להסתובב במסוע הכבודה עוד כמה פעמים עד שהמזוודות הכבדות האחרות יוסרו כך או אחרת, ואז יהיה לנו קל הרבה יותר לקחת את התיק ששייך לנו.
גם בעולם הדתי אנחנו לוקים בהפרזה. אנחנו מיד מצפים לסטנדרטים הגבוהים ביותר של שמירת מצוות והתנהגות דתית מאחינו החילוניים והחוזרים בתשובה. אנחנו לא מתעניינים בתהליך האיטי והטבעי שמקרב אנשים לאמונה ולמסורת. השאיפה להגיע למקסימום שולטת ברחוב שלנו, והתחרות שמעלה את הרף כל הזמן היא מילת המפתח ברחוב הדתי. אבל גישה כזאת מוכיחה שכל המוסיף גורע, ומובילה להסתגרות ולבידוד, לתוצאות שמשיגות את ההיפך ממה שביקשנו להשיג.
חז"ל לימדונו בתלמוד: "תפסת מרובה לא תפסת". מוטב לתפוס פחות, בתבונה ומתוך סבלנות, ותמיד רצוי לראות את הטווח הרחוק. נמהרות וקוצר רוח, הפרזה והערכה לא מציאותית של המצב יובילו לכאבי גב, במקרה הטוב. אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהגוף שלנו ומתהפוכותיו על החיים בכלל ועל הדרך שבה ראוי לנו להתנהל בכל האתגרים שצצים בפנינו בלי הרף.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
