Printer Friendly
מתן שמות
לשמות תפקיד חשוב בחיי היהודים. השם חשוב לא רק לאדם שנושא אותו אלא גם לכל בני משפחתו וחבריו. אין דבר גרוע יותר ממצב שבו הורים "מפילים" על ילד שם שבשלב מאוחר יותר בחייו ימיט עליו לעג והערות מרושעות מצד בני גילו.
עם זאת, למתן שם לתינוק חדש במשפחה יש מקום חשוב במסורת היהודית. האשכנזים נוהגים לקרוא לתינוקות על שם קרובי משפחה שהלכו לעולמים או על שם גדולי תורה. אצל רבים מבני עדות המזרח מקובל לקרוא לילדים על שם הסבא, הסבתא או קרובי משפחה חשובים אחרים בעודם בחיים. בשני המקרים למתן השם לילד נלווה מטען רגשי גדול.
במהלך הקריירה הרבנית שלי הייתי עד לוויכוחים משפחתיים מרים שהתנהלו בזמן הברית, כשילד נקרא על שם סבא אחד ולא על שם האחר. בגלל אירועים כאלה, שאינם נדירים, לדאבון הלב, ידוע לי על מקרה שבו רב חסידי גדול הורה למשפחתו שלא לקרוא לשום ילד במשפחה על שמו במשך שלושה דורות לפחות, כדי שלא לגרום לסכסוכים במשפחה. אני זכיתי לראות את הדור הרביעי שלו שבו השם הזה הופיע ושוב ושוב.
מכל מקום, לאנשים חשוב מאוד להנציח את שמות ההורים או הסבא והסבתא במשפחה. זה יוצר תחושת רציפות ואפילו מעניק מידה של אלמוות למבנה המשפחתי ולרגשות המשפחה. זאת תזכורת מתמדת להישרדות היהודית למרות כל הקשיים, לעברנו שמלווה אותנו תמיד ולקשר ההדוק בין כל דורות היהודים. לכן יש בשם הרבה יותר ממה שנראה לעין או נשמע לאוזן.
כל זה עלה בדעתי באחרונה כשהנינה החדשה שלי נקראה על שם סבתא-רבה שלה שהלכה לעולמה. על אף שיש לי נכדים ונינים אחרים שנקראו על שם הוריי המנוחים, הרגשתי שהשם הזה ניתן מתוך רגש עמוק יותר מהשמות האחרים. מצאתי בזה נחמה גדולה ותחושה עזה של סגירת מעגל הציפה אותי.
חשיבות השמות בחיים היהודיים הפכה בשבילי במפתיע לעניין ממשי מאוד ואישי מאוד. למדתי שאין אדם מכיר את עצמו באמת ובתמים אלא כשהוא מתמודד עם הדברים במציאות. תמיד חשבתי שאני לא חלק ממשחק השמות. טעיתי.
אחד הדברים שאפיינו את החלוצים הראשונים בארץ-ישראל היה נטישת המנהג לקרוא לילדיהם בשמות קרובי משפחה שהלכו לעולמם. הם העדיפו לבחור בשמות תנ"כיים או בשמות עבריים שמתארים פרחים, פירות, רגשות וכדומה. זאת, במידה רבה, האופנה גם היום. הם התנתקו לגמרי מהמסורת ומהמנהגים, ושלא יהיה ספק בלבכם, החלוצים הראשונים היו נחושים בדעתם להיפטר מכל זכר למסורת יהודית, ולכן השמות התנ"כיים החדשים כללו שמות של רשעים, עובדי אלילים ואנשים אחרים שהיהדות דחתה אותם כדוגמאות לחיקוי לדורות הבאים. אבותיהם היו מזדעזעים לגלות שצאצאים נושאים שמות כמו עומרי, נמרוד, אבויה, שימי, ירבעם ועוד.
אך הזמנים השתנו ואיתם השמות. שמות ביידיש שהיו נפוצים מאוד במזרח אירופה הולכים ונעלמים אפילו בחוגים דתיים ביותר. הם הורדו בדרגה למעמד של שמות נוספים שכמעט לא נעשה בהם שימוש בחיי היומיום. המגמה של צמצום השימוש בשמות ביידיש רווחת כיום בכל העולם היהודי ולא רק בישראל. אני משער שכאשר יהדות מזרח אירופה תישכח מן הלב, למרות כל אירועי ההנצחה לשואה, גם השמות האלה יעברו מן העולם. כך קרה גם לשמות של יהודי בבל וחכמי התלמוד כמו אביי, רבא, רב פפא ואחרים. כולם נעלמו מהחיים היהודיים היום. אם שמות כאלה כבר עברו מן העולם, לשמות ביידיש, ולא משנה כמה היו נפוצים בעבר, צפוי גורל דומה.
השמות העבריים של התנאים במשנה, שהיו בעיקרם שמות עבריים, שרדו יפה עד ימינו. שמות יווניים ורומאיים שהיו נפוצים בתקופת בית שני בקרב היהודים גם הם נעלמו כמעט לגמרי. בחברה היהודית היום שמות אנגליים, צרפתיים, ספרדיים ורוסיים תופסים את מקומם. אפשר כמעט לעקוב אחרי אירועים בהיסטוריה היהודית לפי השמות שנשאו היהודים בתקופות השונות ובמקומות השונים. השמות חשובים ליהודים, אם כך. הם מספרים את סיפורנו ומגלים את עברנו ואת שאיפותינו לעתיד.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
עם זאת, למתן שם לתינוק חדש במשפחה יש מקום חשוב במסורת היהודית. האשכנזים נוהגים לקרוא לתינוקות על שם קרובי משפחה שהלכו לעולמים או על שם גדולי תורה. אצל רבים מבני עדות המזרח מקובל לקרוא לילדים על שם הסבא, הסבתא או קרובי משפחה חשובים אחרים בעודם בחיים. בשני המקרים למתן השם לילד נלווה מטען רגשי גדול.
במהלך הקריירה הרבנית שלי הייתי עד לוויכוחים משפחתיים מרים שהתנהלו בזמן הברית, כשילד נקרא על שם סבא אחד ולא על שם האחר. בגלל אירועים כאלה, שאינם נדירים, לדאבון הלב, ידוע לי על מקרה שבו רב חסידי גדול הורה למשפחתו שלא לקרוא לשום ילד במשפחה על שמו במשך שלושה דורות לפחות, כדי שלא לגרום לסכסוכים במשפחה. אני זכיתי לראות את הדור הרביעי שלו שבו השם הזה הופיע ושוב ושוב.
מכל מקום, לאנשים חשוב מאוד להנציח את שמות ההורים או הסבא והסבתא במשפחה. זה יוצר תחושת רציפות ואפילו מעניק מידה של אלמוות למבנה המשפחתי ולרגשות המשפחה. זאת תזכורת מתמדת להישרדות היהודית למרות כל הקשיים, לעברנו שמלווה אותנו תמיד ולקשר ההדוק בין כל דורות היהודים. לכן יש בשם הרבה יותר ממה שנראה לעין או נשמע לאוזן.
כל זה עלה בדעתי באחרונה כשהנינה החדשה שלי נקראה על שם סבתא-רבה שלה שהלכה לעולמה. על אף שיש לי נכדים ונינים אחרים שנקראו על שם הוריי המנוחים, הרגשתי שהשם הזה ניתן מתוך רגש עמוק יותר מהשמות האחרים. מצאתי בזה נחמה גדולה ותחושה עזה של סגירת מעגל הציפה אותי.
חשיבות השמות בחיים היהודיים הפכה בשבילי במפתיע לעניין ממשי מאוד ואישי מאוד. למדתי שאין אדם מכיר את עצמו באמת ובתמים אלא כשהוא מתמודד עם הדברים במציאות. תמיד חשבתי שאני לא חלק ממשחק השמות. טעיתי.
אחד הדברים שאפיינו את החלוצים הראשונים בארץ-ישראל היה נטישת המנהג לקרוא לילדיהם בשמות קרובי משפחה שהלכו לעולמם. הם העדיפו לבחור בשמות תנ"כיים או בשמות עבריים שמתארים פרחים, פירות, רגשות וכדומה. זאת, במידה רבה, האופנה גם היום. הם התנתקו לגמרי מהמסורת ומהמנהגים, ושלא יהיה ספק בלבכם, החלוצים הראשונים היו נחושים בדעתם להיפטר מכל זכר למסורת יהודית, ולכן השמות התנ"כיים החדשים כללו שמות של רשעים, עובדי אלילים ואנשים אחרים שהיהדות דחתה אותם כדוגמאות לחיקוי לדורות הבאים. אבותיהם היו מזדעזעים לגלות שצאצאים נושאים שמות כמו עומרי, נמרוד, אבויה, שימי, ירבעם ועוד.
אך הזמנים השתנו ואיתם השמות. שמות ביידיש שהיו נפוצים מאוד במזרח אירופה הולכים ונעלמים אפילו בחוגים דתיים ביותר. הם הורדו בדרגה למעמד של שמות נוספים שכמעט לא נעשה בהם שימוש בחיי היומיום. המגמה של צמצום השימוש בשמות ביידיש רווחת כיום בכל העולם היהודי ולא רק בישראל. אני משער שכאשר יהדות מזרח אירופה תישכח מן הלב, למרות כל אירועי ההנצחה לשואה, גם השמות האלה יעברו מן העולם. כך קרה גם לשמות של יהודי בבל וחכמי התלמוד כמו אביי, רבא, רב פפא ואחרים. כולם נעלמו מהחיים היהודיים היום. אם שמות כאלה כבר עברו מן העולם, לשמות ביידיש, ולא משנה כמה היו נפוצים בעבר, צפוי גורל דומה.
השמות העבריים של התנאים במשנה, שהיו בעיקרם שמות עבריים, שרדו יפה עד ימינו. שמות יווניים ורומאיים שהיו נפוצים בתקופת בית שני בקרב היהודים גם הם נעלמו כמעט לגמרי. בחברה היהודית היום שמות אנגליים, צרפתיים, ספרדיים ורוסיים תופסים את מקומם. אפשר כמעט לעקוב אחרי אירועים בהיסטוריה היהודית לפי השמות שנשאו היהודים בתקופות השונות ובמקומות השונים. השמות חשובים ליהודים, אם כך. הם מספרים את סיפורנו ומגלים את עברנו ואת שאיפותינו לעתיד.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
