Printer Friendly
השתדלות ריאלית בעבודת ד'
אנו רגילים לומר לילדים שלנו לשאוף לכוכבים. אנחנו חיים בעידן שבו הסיסמה המקובלת היא שהכל אפשרי וכל אחד יכול להשיג כל דבר. במידה מסוימת ההשקפה הזאת איננה מוגבלת רק להישגים חומריים והשכלתיים. זה חלק מהשקפת העולם הנוכחית שלנו גם בחיים הדתיים.
הרדיפה אחר רגשות והישגים רוחניים היא חלק מהחיים היהודיים כפי שהייתה תמיד. אך למאמץ הזה יכול להיות גם חיסרון. כשמציבים את רף ההישגים הרוחניים גבוה מדי, מי שחש שהוא לא מצליח להגיע (וקרוב לוודאי שרובנו כאלה) לשיאים הרוחניים שהוא הציב לעצמו, חש אכזבה, תסכול ולפעמים אפילו דיכאון. בספורט תחרותי נוהגים לומר שהשחקן צריך לשחק תמיד במסגרת המגבלות שלו, במסגרת יכולתו. אדם צריך לדעת מה הוא באמת מסוגל להשיג, ומזה להפיק את המיטב. השתדלות גדולה מדי, השלכת הכדור מהר יותר ממה שצריך, עלולה להוביל לתבוסה ולהפסד.
שנותיי בתחום החינוך לימדו אותי שזה נכון גם בתחום הזה. כאשר קובעים לתלמיד מטרות לא מציאותיות ותובעים ממנו להשיג אותן, התוצאה הסופית עלולה להיות תחושת כישלון, חוסר ביטחון עצמי ואפילו רפיון ידיים שיביא את התלמיד שלא להשתדל להשיג גם מה שהוא כן מסוגל להשיג. בתחום הזה, כמו ברוב תחומי החיים, לפעמים כל המוסיף גורע. גם כאן יש להחיל את כלל הזהב של היהדות שדוגלת באיזון ופרופורציות, במתינות ובהכרת המציאות.
תאמרו לי שהתלמוד עצמו הרי אומר שאדם צריך לשאול את עצמו כל הזמן מתי תגיע ישתוו התנהגותו ומעשיו לאלה של אבותיו: "מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי, אברהם יצחק ויעקב?". טוב, אנשים כאברהם, יצחק ויעקב כבר לא יהיו בקרבנו. למען האמת המנהיגות של הדור שלנו לא מצליחה להגיע אפילו לגדולתם של הרבנים מהמאה הקודמת, לא באישיות ולא בהישגים. הרעיון של ירידת הדורות מאז מעמד הר סיני הוא חלק מהמסורת מהשקפת העולם שלנו.
אם כך, מה משמעות דברי התלמוד שאומרים שעלינו לשאוף לכך שמעשינו יהיו כמעשי אבותינו? שאלה זו הטרידה את חכמי ישראל דורות רבים. היו כאלה שהבינו את הדברים כפשוטם ומשום כך תמיד היו במצב שלא הצליחו להשיג את המטרה. היו אחרים שפירשו את הדברים כמסר שנועד ללמד אותנו ענווה. גם אם ההישגים שלנו גדולים מאוד בעינינו, אסור לנו להיכנס לתחושה של יהירות בגלל ההצלחה שלנו, שהרי עוד לא השגנו את המטרה של השתוות לאברהם, ליצחק וליעקב בהישגים.
פרשנות נוספת, שגם היא לא מקבלת אותם כפשוטם, אומרת שהדברים נועדו לדרבן אותנו לשאוף להצליח יותר ולעודד אותנו לצמיחה רוחנית מתמדת.
לא משנה איך נתמודד עם דברי התלמוד, עובדה היא שהשתדלות מופרזת היא מתכון לאסון בכל תחומי החיים. במקום אחר בתלמוד אמרו חז"ל "תפסת מרובה לא תפסת". כשמנסים לתפוס יותר מדי, לא תופסים כלום, ואם מלכתחילה מנסים לתפוס משהו ריאלי יש יותר סיכוי להצליח.
אחת הבעיות שיש לנו כיחידים, כזוגות, כארגונים וכאומה היא הציפיות הבלתי מציאותיות שיש לנו ואכזבות שאנחנו תמיד נוחלים כאשר המציאות לא עונה על הציפיות האלה שלנו. אנשים מתייאשים כאשר התפילות שלהם לא נענות, והברכות לא מתקיימות. הם חשים שהחיים אינם הוגנים כאשר הקב"ה לא מגיב בצורה חיובית למאמץ ולהתפתחות הרוחנית שלהם. התעלות רוחנית היא אופוריה זמנית בלבד, במקרה טוב. כששואפים כל הזמן לתחושת התעלות, הרבה פעמים התוצאה היא דווקא תחושה של דכדוך ודיכאון. כולנו צריכים להשתפר בתפילה, במעשים טובים, בשמירת המצוות וביחסים שבין אדם לחברו. אך רק לעתים נדירות השיפור הזה מתרחש בגלל התגלות פתאומית או השתדלות דרמתית. לרוב הוא תוצר של עבודה קשה, התמדה ומחויבות, תוצאה ושל הערכה כנה ומציאותית שהאדם מעריך את כישוריו ואת יכולתו לפעול במסגרת המגבלות שלו.
העולם היהודי היום מוצף בפנטזיות וסיפורים על עבר שלא היה קיים כפי שהוא מתואר, תופעה שרק מגבירה את הלחץ ומעלה את הרף הרוחני עוד ועוד. התוצאה היא אכזבות בלתי נמנעות. בעולם הבא לא ישאלו מדוע לא היינו כמו אנשים אחרים מזמן אחר וממקום אחר אלא רק מדוע לא הפקנו את המיטב מעצמנו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
הרדיפה אחר רגשות והישגים רוחניים היא חלק מהחיים היהודיים כפי שהייתה תמיד. אך למאמץ הזה יכול להיות גם חיסרון. כשמציבים את רף ההישגים הרוחניים גבוה מדי, מי שחש שהוא לא מצליח להגיע (וקרוב לוודאי שרובנו כאלה) לשיאים הרוחניים שהוא הציב לעצמו, חש אכזבה, תסכול ולפעמים אפילו דיכאון. בספורט תחרותי נוהגים לומר שהשחקן צריך לשחק תמיד במסגרת המגבלות שלו, במסגרת יכולתו. אדם צריך לדעת מה הוא באמת מסוגל להשיג, ומזה להפיק את המיטב. השתדלות גדולה מדי, השלכת הכדור מהר יותר ממה שצריך, עלולה להוביל לתבוסה ולהפסד.
שנותיי בתחום החינוך לימדו אותי שזה נכון גם בתחום הזה. כאשר קובעים לתלמיד מטרות לא מציאותיות ותובעים ממנו להשיג אותן, התוצאה הסופית עלולה להיות תחושת כישלון, חוסר ביטחון עצמי ואפילו רפיון ידיים שיביא את התלמיד שלא להשתדל להשיג גם מה שהוא כן מסוגל להשיג. בתחום הזה, כמו ברוב תחומי החיים, לפעמים כל המוסיף גורע. גם כאן יש להחיל את כלל הזהב של היהדות שדוגלת באיזון ופרופורציות, במתינות ובהכרת המציאות.
תאמרו לי שהתלמוד עצמו הרי אומר שאדם צריך לשאול את עצמו כל הזמן מתי תגיע ישתוו התנהגותו ומעשיו לאלה של אבותיו: "מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי, אברהם יצחק ויעקב?". טוב, אנשים כאברהם, יצחק ויעקב כבר לא יהיו בקרבנו. למען האמת המנהיגות של הדור שלנו לא מצליחה להגיע אפילו לגדולתם של הרבנים מהמאה הקודמת, לא באישיות ולא בהישגים. הרעיון של ירידת הדורות מאז מעמד הר סיני הוא חלק מהמסורת מהשקפת העולם שלנו.
אם כך, מה משמעות דברי התלמוד שאומרים שעלינו לשאוף לכך שמעשינו יהיו כמעשי אבותינו? שאלה זו הטרידה את חכמי ישראל דורות רבים. היו כאלה שהבינו את הדברים כפשוטם ומשום כך תמיד היו במצב שלא הצליחו להשיג את המטרה. היו אחרים שפירשו את הדברים כמסר שנועד ללמד אותנו ענווה. גם אם ההישגים שלנו גדולים מאוד בעינינו, אסור לנו להיכנס לתחושה של יהירות בגלל ההצלחה שלנו, שהרי עוד לא השגנו את המטרה של השתוות לאברהם, ליצחק וליעקב בהישגים.
פרשנות נוספת, שגם היא לא מקבלת אותם כפשוטם, אומרת שהדברים נועדו לדרבן אותנו לשאוף להצליח יותר ולעודד אותנו לצמיחה רוחנית מתמדת.
לא משנה איך נתמודד עם דברי התלמוד, עובדה היא שהשתדלות מופרזת היא מתכון לאסון בכל תחומי החיים. במקום אחר בתלמוד אמרו חז"ל "תפסת מרובה לא תפסת". כשמנסים לתפוס יותר מדי, לא תופסים כלום, ואם מלכתחילה מנסים לתפוס משהו ריאלי יש יותר סיכוי להצליח.
אחת הבעיות שיש לנו כיחידים, כזוגות, כארגונים וכאומה היא הציפיות הבלתי מציאותיות שיש לנו ואכזבות שאנחנו תמיד נוחלים כאשר המציאות לא עונה על הציפיות האלה שלנו. אנשים מתייאשים כאשר התפילות שלהם לא נענות, והברכות לא מתקיימות. הם חשים שהחיים אינם הוגנים כאשר הקב"ה לא מגיב בצורה חיובית למאמץ ולהתפתחות הרוחנית שלהם. התעלות רוחנית היא אופוריה זמנית בלבד, במקרה טוב. כששואפים כל הזמן לתחושת התעלות, הרבה פעמים התוצאה היא דווקא תחושה של דכדוך ודיכאון. כולנו צריכים להשתפר בתפילה, במעשים טובים, בשמירת המצוות וביחסים שבין אדם לחברו. אך רק לעתים נדירות השיפור הזה מתרחש בגלל התגלות פתאומית או השתדלות דרמתית. לרוב הוא תוצר של עבודה קשה, התמדה ומחויבות, תוצאה ושל הערכה כנה ומציאותית שהאדם מעריך את כישוריו ואת יכולתו לפעול במסגרת המגבלות שלו.
העולם היהודי היום מוצף בפנטזיות וסיפורים על עבר שלא היה קיים כפי שהוא מתואר, תופעה שרק מגבירה את הלחץ ומעלה את הרף הרוחני עוד ועוד. התוצאה היא אכזבות בלתי נמנעות. בעולם הבא לא ישאלו מדוע לא היינו כמו אנשים אחרים מזמן אחר וממקום אחר אלא רק מדוע לא הפקנו את המיטב מעצמנו.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
