Printer Friendly
הראש והלב בעבודת ד'
היהדות הינה אמונה בת שני מרכיבים.
הראשון הוא המרכיב הרציונאלי-האינטלקטואלי הדורש לימוד תורה מתמיד ומעמיק. היא מכבדת יכולת שכלית ואינטלקטואלית ומתפעלת ממנה ודנה את מנהיגיה הרוחניים באור הזה. מאחר שהיא מחייבת לימוד, המורה חייב להיות אדם בעל ידע וכושר שכלי. בעולם הישיבות, עד עצם היום הזה, הגאון, העילוי - האדם עם המוח החריף, היצירתיות השכלית והזיכרון המעולה – כולם מאפיינים של הראש – זוכה להערכה רבה.
אבל ישנו מרכיב נוסף ביהדות: הלב, הרגש והאמונה. הלב הוא מרכיב הכרחי בחיים היהודיים ובאישיות היהודית האידיאלית. אדם שאיננו מלומד יכול להיות צדיק, אבל מי שלומד איננו יכול להיות צדיק אם חסרים לו המרכיבים האמיתיים של הלב ושל הרגש היהודי. השילוב של השניים, של הלב והראש, מאפיין את הייחודיות של היהדות.
בתלמוד, שהוא המאגר האינטלקטואלי העליון ביותר של היהדות עצמה, נאמר שהקב"ה רוצה את הלב – "רחמנא ליבא בעי". הדרך להשגת האיזון הנכון בין הראש ללב היא אתגר דרמטי שמתקיים ביהדות כבר מאות שנים.
המאבק בין ההתעלות הרגשית לשיקולים המעשיים קיים בתוך כל אחד ואחד מאתנו. היהודי השלם יכול להתקיים על שני המרכיבים במכלול הרמוני אחד. אך אל נחשוב ולו לרגע שזאת משימה קלה.
לפני מאתיים ושלוש מאות שנה תבעה התנועה החסידית איזון חדש בין הלב והראש. היא קבלה, ואולי בצדק, ששמירת המצוות הפכה לשגרה משמימה ושהחברה היהודית הדתית הפכה לנעדרת כל התלהבות, אמונה או השראה. הראש שלט בחיים היהודיים, והמונופול שכמעט שהיה למספר קטן של יהודים חכמים בחיים הדתיים, הביא לכך שההמון היהודי במזרח אירופה לא לקח חלק בקיום יהודי משמעותי. החסידות באה להדגיש את הלב, להשיב את הרגש ואת הרוח לחיים היהודיים.
אחרי תקופה של הצלחה עצומה ופופולריות רבה, נראה היה שהחסידות נופלת למלכודת הצפויה של נטישת הראש והתרכזות בלב בלבד. סיפורים מופלאים על בעלי נס, על אקסטזה בטקסי תפילה, ולעיתים קלות דעת והוללות מופרזת, כולם תרמו לאווירה של שלטון הלב על כל דבר אחר.
הקהילה היהודית האינטלקטואלית - הדתית והחילונית - נאבקה במנהגי החסידים ולעגה להם. אך החסידות שינתה את עצמה והפכה לתנועה הרבה יותר למדנית ומהורהרת, וכך השיבה לעצמה את האחיזה על רוב יהדות מזרח אירופה.
יחד עם זה, גם החסידות וגם מתנגדיה החלו לחפש מטרה חדשה: סינתזה מעשית של הראש והלב בחיים היהודיים ובצד המעשי של היהדות. לא יהיה זה מוגזם לומר שתנועת המוסר בליטא הייתה ניסיון של המתנגדים להשיג את המטרה הזאת. בתנועת החסידות עצמה, חסידות פשיסחא, היהודי הקדוש, רבי שמחה בונים ורבי מנחם מנדל מורגנשטרן (הרבי מקוצק) התאמצו להשיג את האיזון הזה. גם תנועת המוסר וגם חסידות פשיסחא השפיעו השפעה גדולה על היהדות, על אף שאף אחת מהן איננה חזקה היום כפי שהיתה.
הנביא ישעיהו אומר שהלב הוא העיקר, אבל מי יכול לדעת מה מסתתר בו. הצורך של האדם להכיר את עצמו, לדעת מה באמת טמון בנבכי לבו הפך לאתגר בחיים היהודיים האישיים. רק בעזרת הראש יכול אדם לראות באמת אל תוך לבו. הרב שמחה בונים אמר שללב יש אינספור חדרים. הכרת העצמי היא אתגר מתמיד, עיסוק שנמשך כל החיים. מה הם המניעים האמיתיים שגורמים לי להתנהג כפי שאני מתנהג?
הראש בא לחשוף את המסתורין ואת הצביעות של הלב. כפי שפסיכולוגים רבים יאמרו לכם, כואב לגלות את האני האמיתי. אך היהדות תובעת מאתנו לעבור את החוויה המפרכת הזאת. זה חלק מהחיפוש שלנו אחרי האלקים, החיפוש שלנו אחר האמת המוחלטת. האמת הזאת יכולה להימצא רק בתוך עצמנו, בתוך מהותנו. דת של רגש מוחלט, של גיטרות וריקודים, לא תשרוד הרבה זמן במונחים דוריים. אם לא יתלווה לה לימוד, ידע, תסיסה אינטלקטואלית ויצירתיות, החלק הרגשי ידעך ויהפוך לחלק מהשגרה. רק הראש יכול למנוע את ניוון הלב.
אבל רק הלב יכול להעניק לראש חיים אמיתיים ומשמעות מתמשכת. שמירת האיזון בין השניים בחיים הדתיים ובשמירת המצוות היא המבחן האמיתי של כולנו. לא נוכל להתחמק מן האתגר הזה.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
הראשון הוא המרכיב הרציונאלי-האינטלקטואלי הדורש לימוד תורה מתמיד ומעמיק. היא מכבדת יכולת שכלית ואינטלקטואלית ומתפעלת ממנה ודנה את מנהיגיה הרוחניים באור הזה. מאחר שהיא מחייבת לימוד, המורה חייב להיות אדם בעל ידע וכושר שכלי. בעולם הישיבות, עד עצם היום הזה, הגאון, העילוי - האדם עם המוח החריף, היצירתיות השכלית והזיכרון המעולה – כולם מאפיינים של הראש – זוכה להערכה רבה.
אבל ישנו מרכיב נוסף ביהדות: הלב, הרגש והאמונה. הלב הוא מרכיב הכרחי בחיים היהודיים ובאישיות היהודית האידיאלית. אדם שאיננו מלומד יכול להיות צדיק, אבל מי שלומד איננו יכול להיות צדיק אם חסרים לו המרכיבים האמיתיים של הלב ושל הרגש היהודי. השילוב של השניים, של הלב והראש, מאפיין את הייחודיות של היהדות.
בתלמוד, שהוא המאגר האינטלקטואלי העליון ביותר של היהדות עצמה, נאמר שהקב"ה רוצה את הלב – "רחמנא ליבא בעי". הדרך להשגת האיזון הנכון בין הראש ללב היא אתגר דרמטי שמתקיים ביהדות כבר מאות שנים.
המאבק בין ההתעלות הרגשית לשיקולים המעשיים קיים בתוך כל אחד ואחד מאתנו. היהודי השלם יכול להתקיים על שני המרכיבים במכלול הרמוני אחד. אך אל נחשוב ולו לרגע שזאת משימה קלה.
לפני מאתיים ושלוש מאות שנה תבעה התנועה החסידית איזון חדש בין הלב והראש. היא קבלה, ואולי בצדק, ששמירת המצוות הפכה לשגרה משמימה ושהחברה היהודית הדתית הפכה לנעדרת כל התלהבות, אמונה או השראה. הראש שלט בחיים היהודיים, והמונופול שכמעט שהיה למספר קטן של יהודים חכמים בחיים הדתיים, הביא לכך שההמון היהודי במזרח אירופה לא לקח חלק בקיום יהודי משמעותי. החסידות באה להדגיש את הלב, להשיב את הרגש ואת הרוח לחיים היהודיים.
אחרי תקופה של הצלחה עצומה ופופולריות רבה, נראה היה שהחסידות נופלת למלכודת הצפויה של נטישת הראש והתרכזות בלב בלבד. סיפורים מופלאים על בעלי נס, על אקסטזה בטקסי תפילה, ולעיתים קלות דעת והוללות מופרזת, כולם תרמו לאווירה של שלטון הלב על כל דבר אחר.
הקהילה היהודית האינטלקטואלית - הדתית והחילונית - נאבקה במנהגי החסידים ולעגה להם. אך החסידות שינתה את עצמה והפכה לתנועה הרבה יותר למדנית ומהורהרת, וכך השיבה לעצמה את האחיזה על רוב יהדות מזרח אירופה.
יחד עם זה, גם החסידות וגם מתנגדיה החלו לחפש מטרה חדשה: סינתזה מעשית של הראש והלב בחיים היהודיים ובצד המעשי של היהדות. לא יהיה זה מוגזם לומר שתנועת המוסר בליטא הייתה ניסיון של המתנגדים להשיג את המטרה הזאת. בתנועת החסידות עצמה, חסידות פשיסחא, היהודי הקדוש, רבי שמחה בונים ורבי מנחם מנדל מורגנשטרן (הרבי מקוצק) התאמצו להשיג את האיזון הזה. גם תנועת המוסר וגם חסידות פשיסחא השפיעו השפעה גדולה על היהדות, על אף שאף אחת מהן איננה חזקה היום כפי שהיתה.
הנביא ישעיהו אומר שהלב הוא העיקר, אבל מי יכול לדעת מה מסתתר בו. הצורך של האדם להכיר את עצמו, לדעת מה באמת טמון בנבכי לבו הפך לאתגר בחיים היהודיים האישיים. רק בעזרת הראש יכול אדם לראות באמת אל תוך לבו. הרב שמחה בונים אמר שללב יש אינספור חדרים. הכרת העצמי היא אתגר מתמיד, עיסוק שנמשך כל החיים. מה הם המניעים האמיתיים שגורמים לי להתנהג כפי שאני מתנהג?
הראש בא לחשוף את המסתורין ואת הצביעות של הלב. כפי שפסיכולוגים רבים יאמרו לכם, כואב לגלות את האני האמיתי. אך היהדות תובעת מאתנו לעבור את החוויה המפרכת הזאת. זה חלק מהחיפוש שלנו אחרי האלקים, החיפוש שלנו אחר האמת המוחלטת. האמת הזאת יכולה להימצא רק בתוך עצמנו, בתוך מהותנו. דת של רגש מוחלט, של גיטרות וריקודים, לא תשרוד הרבה זמן במונחים דוריים. אם לא יתלווה לה לימוד, ידע, תסיסה אינטלקטואלית ויצירתיות, החלק הרגשי ידעך ויהפוך לחלק מהשגרה. רק הראש יכול למנוע את ניוון הלב.
אבל רק הלב יכול להעניק לראש חיים אמיתיים ומשמעות מתמשכת. שמירת האיזון בין השניים בחיים הדתיים ובשמירת המצוות היא המבחן האמיתי של כולנו. לא נוכל להתחמק מן האתגר הזה.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
