Printer Friendly
תסמונת הכבודה האבודה
בנסיעה האחרונה שלי לארצות הברית, כשטסתי לחתונת נכדי, קרה לי מה שאנשים רבים שטסים חוששים שיקרה להם – עמדתי ליד מסוע הכבודה והבנתי, למגינת לבי, שאיני לא מוצא את אחת המזוודות שלי. אחרי שהגשתי את המסמכים הנחוצים במשרד האבדות והמציאות של חברת התעופה ולאחר שהפקיד שם הבטיח לי בצורה מעורפלת ש"המזוודה תימצא. בדרך כלל מוצאים אותן בסופו של דבר", התחלתי לחכות למשלוח של המזוודה שאבדה.
מאחר שעמדתי לשוב ארצה למחרת היום, חלון ההזדמנות להשבת המזוודה שלי היה קצר. לחברת התעופה יש חמישה ימים להשיב את המזוודה, אבל לי היה רק יום אחד. התחלתי להתקשר לחברת התעופה שוב ושוב כדי לברר היכן נמצאת המזוודה שלי. בחמש הפעמים הראשונות הצלחתי לגלות שחברת התעופה טרם איתרה את המזוודה שלי ושעליי להמשיך להתקשר. בבוקר יום הטיסה שלי ארצה, הודיעו לי מחברת התעופה שהמזוודה אותרה ושהיא תישלח אליי. ביקשתי מהם להשאיר אותה בשדה התעופה כי אני מתכוון להגיע מיד ולקחת אותה בעצמי. הם הסכימו, אך כשהגעתי למשרד שירותי הכבודה בשדה התעופה, אמר לי הפקידה שהמזוודה כבר יצאה למשלוח. התקשרתי לשירות המשלוחים, ושם נאמר לי שהם לקחו את המזוודה בטעות ושהם מחזירים אותה לשדה התעופה.
בשלב ההוא נשארו לי רק שעות ספורות עד הטיסה בחזרה ארצה. יצרתי קשר עם שירות הכבודה בשדה התעופה, ומישהו שם הבטיח לי שהמזוודה אכן שם, באזור אחסון הכבודה. נסעתי לשדה התעופה שוב בתקווה לקבל את המזוודה שלי בחזרה. אך כשהגעתי, הפקידים באזור שירות הכבודה לא הצליחו למצוא את המזוודה שלי גם אחרי 15 דקות של חיפוש בחדר אחסון הכבודה. מתוסכל ומיואש ביקשתי לבסוף לדבר עם האחראי על משרד שירותי הכבודה. אחרי שסיפרתי לו את סיפורי העצוב, הוא אמר לי: למה לא תיכנס לשם ותחפש את המזוודה בעצמך? וכך עשיתי. בחדר היו מאות מזוודות אבודות שהמתינו שבעליהן החוקיים יבואו ויגאלו אותן. אחרי עשר דקות של חיפוש נמרץ מצאתי את המזוודה שלי בקצה המרוחק של החדר השני באזור האחסון. אז סוף טוב הכול טוב, אבל אני כבר הייתי מותש מאוד מכל החוויה.
אז למה אני מכביד עליכם עם הסיפור הזה? אני לא האדם היחיד בעולם שלקה בתסמונת המזוודה האבודה, אך בזמן שסבלתי מכל הסיפור המיותר והמתסכל הזה, הבנתי שהעם היהודי, כעם, שקוע בתסמונת הכבודה האבודה. זה מקור החרדה והתסכול המתמשכים שאנחנו חשים בגלל מצבנו בהווה ועתידנו המעורפל. כוחות החילוניות, המרקסיזם והלאומנות הצרופה הביאו לכך שעם ישראל איבד את הכבודה, את המטען, שנשא אתו לאורך כל הגלות הארוכה. התורה והדת נעלמו ממסוע הכבודה שלנו.
במשך כמה דורות נדמה היה שיהודים רבים לא מייחסים חשיבות ואפילו לא שמים לב לכך שהמזוודה שלהם אבדה. אולם, בסופו של דבר, הנסיבות והאירועים אילצו אותנו להבחין בכך שחלק חשוב מהמטען שלנו חסר, שהמזוודה שהכילה אמונה, יציבות, תקווה, מסורת, תכלית, היסטוריה ומשמעות לחיים - נעלמה. היו בה דברים שקיימו אותנו במשך אלפי שנים והשאירו אותנו עם מלא חיים וחזק ברוח ובנפש. בימים הקודרים שאנחנו עוברים עכשיו אנחנו מבינים שחלק מהמטען שלנו חסר, שהוא מחכה שנבוא וניקח אותו בחזרה מאזור הכבודה האבודה של המצפון ושל הזיכרון הנרכש שלנו כעם.
אבל אין פקיד שמסוגל למצוא עבורנו את המטען שאבד ולהשיב לנו אותו, מפני שרק אנחנו מזהים את המזוודה שלנו. חכמי התלמוד לימדו אותנו שאדם חכם יודעים לזהות פריט שאיבד כשהוא רואה אותו, גם אם אין בו סימנים מיוחדים. די לנו לראות את המזוודה כדי לדעת בחוש שהיא שלנו.
המגמות האחרונות בחברה היהודית בכל העולם ובישראל מצביעות על התחלה של חזרה איטית, אך משמעותית, למסורת גם בקרב קבוצות יהודיות שהתנגדו לה מאות שנים. זה סימן שהם מרגישים שהמטען אבד. אבל, שוב, רק אנחנו נוכל למצוא את המזוודה שאבדה ולקחת אותה בחזרה. תהליך ההחזרה יהיה ארוך וכואב, מלא תסכולים ותעיות בדרך, אך זה מסלול בלתי נמנע בסיפורו של העם היהודי.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
מאחר שעמדתי לשוב ארצה למחרת היום, חלון ההזדמנות להשבת המזוודה שלי היה קצר. לחברת התעופה יש חמישה ימים להשיב את המזוודה, אבל לי היה רק יום אחד. התחלתי להתקשר לחברת התעופה שוב ושוב כדי לברר היכן נמצאת המזוודה שלי. בחמש הפעמים הראשונות הצלחתי לגלות שחברת התעופה טרם איתרה את המזוודה שלי ושעליי להמשיך להתקשר. בבוקר יום הטיסה שלי ארצה, הודיעו לי מחברת התעופה שהמזוודה אותרה ושהיא תישלח אליי. ביקשתי מהם להשאיר אותה בשדה התעופה כי אני מתכוון להגיע מיד ולקחת אותה בעצמי. הם הסכימו, אך כשהגעתי למשרד שירותי הכבודה בשדה התעופה, אמר לי הפקידה שהמזוודה כבר יצאה למשלוח. התקשרתי לשירות המשלוחים, ושם נאמר לי שהם לקחו את המזוודה בטעות ושהם מחזירים אותה לשדה התעופה.
בשלב ההוא נשארו לי רק שעות ספורות עד הטיסה בחזרה ארצה. יצרתי קשר עם שירות הכבודה בשדה התעופה, ומישהו שם הבטיח לי שהמזוודה אכן שם, באזור אחסון הכבודה. נסעתי לשדה התעופה שוב בתקווה לקבל את המזוודה שלי בחזרה. אך כשהגעתי, הפקידים באזור שירות הכבודה לא הצליחו למצוא את המזוודה שלי גם אחרי 15 דקות של חיפוש בחדר אחסון הכבודה. מתוסכל ומיואש ביקשתי לבסוף לדבר עם האחראי על משרד שירותי הכבודה. אחרי שסיפרתי לו את סיפורי העצוב, הוא אמר לי: למה לא תיכנס לשם ותחפש את המזוודה בעצמך? וכך עשיתי. בחדר היו מאות מזוודות אבודות שהמתינו שבעליהן החוקיים יבואו ויגאלו אותן. אחרי עשר דקות של חיפוש נמרץ מצאתי את המזוודה שלי בקצה המרוחק של החדר השני באזור האחסון. אז סוף טוב הכול טוב, אבל אני כבר הייתי מותש מאוד מכל החוויה.
אז למה אני מכביד עליכם עם הסיפור הזה? אני לא האדם היחיד בעולם שלקה בתסמונת המזוודה האבודה, אך בזמן שסבלתי מכל הסיפור המיותר והמתסכל הזה, הבנתי שהעם היהודי, כעם, שקוע בתסמונת הכבודה האבודה. זה מקור החרדה והתסכול המתמשכים שאנחנו חשים בגלל מצבנו בהווה ועתידנו המעורפל. כוחות החילוניות, המרקסיזם והלאומנות הצרופה הביאו לכך שעם ישראל איבד את הכבודה, את המטען, שנשא אתו לאורך כל הגלות הארוכה. התורה והדת נעלמו ממסוע הכבודה שלנו.
במשך כמה דורות נדמה היה שיהודים רבים לא מייחסים חשיבות ואפילו לא שמים לב לכך שהמזוודה שלהם אבדה. אולם, בסופו של דבר, הנסיבות והאירועים אילצו אותנו להבחין בכך שחלק חשוב מהמטען שלנו חסר, שהמזוודה שהכילה אמונה, יציבות, תקווה, מסורת, תכלית, היסטוריה ומשמעות לחיים - נעלמה. היו בה דברים שקיימו אותנו במשך אלפי שנים והשאירו אותנו עם מלא חיים וחזק ברוח ובנפש. בימים הקודרים שאנחנו עוברים עכשיו אנחנו מבינים שחלק מהמטען שלנו חסר, שהוא מחכה שנבוא וניקח אותו בחזרה מאזור הכבודה האבודה של המצפון ושל הזיכרון הנרכש שלנו כעם.
אבל אין פקיד שמסוגל למצוא עבורנו את המטען שאבד ולהשיב לנו אותו, מפני שרק אנחנו מזהים את המזוודה שלנו. חכמי התלמוד לימדו אותנו שאדם חכם יודעים לזהות פריט שאיבד כשהוא רואה אותו, גם אם אין בו סימנים מיוחדים. די לנו לראות את המזוודה כדי לדעת בחוש שהיא שלנו.
המגמות האחרונות בחברה היהודית בכל העולם ובישראל מצביעות על התחלה של חזרה איטית, אך משמעותית, למסורת גם בקרב קבוצות יהודיות שהתנגדו לה מאות שנים. זה סימן שהם מרגישים שהמטען אבד. אבל, שוב, רק אנחנו נוכל למצוא את המזוודה שאבדה ולקחת אותה בחזרה. תהליך ההחזרה יהיה ארוך וכואב, מלא תסכולים ותעיות בדרך, אך זה מסלול בלתי נמנע בסיפורו של העם היהודי.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
